באמנות נוצרית, בעיקר בימי-הביניים וברנסנס המוקדם, מתבלטת דמות של ציפור גדולה המקננת בראש הצלב שעליו צלוב ישו. הציפור הזו נראית בדרך-כלל כמו שקנאי אך לעתים כמו חסידה, אנפה, עיט או אפילו ציפור שיר. בקן נמצא הורה עם מספר גוזלים, והוא עושה משהו מוזר: נראה שהוא מנקר לעצמו את החזה עד זוב דם מעל ראשי הגוזלים.
פירושו של דימוי הציפור הזו, שמזוהה בכתובים כשקנאי, ממחיש עד כמה עשויה התפיסה הסמלית של חיות להתרחק מהכרה בהן כיצורים מציאותיים. דמותו הסמלית של השקנאי מוכרת בנצרות החל מהמאה השנייה לספירה, כנראה על בסיס מקורות מוקדמים יותר שייחסו לשקנאיות נטייה לפצוע את עצמן בשעת רעב כדי להאכיל את גוזליהן. אך הדימוי הנוצרי מורכב יותר. למשל, בספר על ציפורים שנכתב ואויר לקראת אמצע המאה ה-12 באזור אמי, צרפת, הסביר הנזיר הוגו מפויואה שהשקנאי הוא ציפור מצרית שחיה בשממה של הנילוס, והיא נוהגת להרוג את גוזליה בעזרת מקורה, לבכות עליהם במשך שלושה ימים, ואז לנקב את גופה בעזרת מקורה. הדם שזורם מהפצע מקים את הגוזלים לתחייה.
על רקע הדיווח הזה על טבעם של שקנאים, קל לפרש לפחות היבט אחד של דימוי השקנאי: הוא מסמל את ישו, כהתגלמות האדם שגואל אחרים בדמו שלו. כך אכן מסביר הוגו את הדברים. גם הרעיון של הזנת המאמינים בדמו של ישו מוכר היטב בנצרות. אולם איך מתיישב הרג הגוזלים עם המסר הנוצרי? כאן מופיע רעיון פחות מובן ומוכר. מצד אחד, הוגו כותב שהשקנאי הורג את גוזליו במקורו כי ישו ממיר את דתם של הלא-מאמינים באמצעות הדיבור או הדרשה. מצד אחר, הוגו מייחס לשקנאי משמעות של איש-מעלות באופן כללי, ובתור שכזה הוא מציג את מחשבותיו ומעשיו שלו באור שלילי בפני האל כדי לקבל מחילה. כך או כך, הרג הגוזלים בעזרת המקור מקביל להשפעתו הדרמטית של הדיבור (שמתבצע כמובן דרך הפה).
האם עולם הדימויים המוזר הזה הוא שרירותי? כמה פרשנים נוצרים מנסים לעגן את הדימויים בתצפיות אורניתולוגיות של ממש. למשל, מקורו של דימוי הדם עשוי להיות בדם שזורם מפצעיהם של דגים, או בצבעו הטבעי האדום של השק בשקנאי המסולסל (אחד ממיני השקנאי של אירופה). הרעיון של פציעה עצמית מזכיר את מנהגם של שקנאים לחבוט בחזה שלהם כדי לרוקן את מקורם מדגים ולהאכיל את גוזליהם. מטבע הדברים, הרעיון של הרג הגוזלים והקמתם לתחיה נשען על אסוציאציות רחוקות יותר מהמקור הממשי.
דימויי השקנאי המקנן על הצלב (ולעתים בנפרד מהצלב) פרחו בתקופה שבה ספרים על חיות ממינים שונים היו נפוצים בעולם הנוצרי כמאגר של פרטים סיפוריים עם מוסר-השכל. גישה זו לדימוים של חיות איבדה את הפופולריות שלה אך כמובן לא נעלמה. עם זאת, אנשי התקופה היו עשויים לתפוס גם את הטבע עצמו (ולא רק את הדימויים המצוירים או המסופרים) כמאגר של פרטים עם מוסר-השכל. כלומר, הופעתו של שקנאי במציאות הייתה עשויה לסמל את הופעתו ישו. נותר רק לתהות: באיזו מידה שרדה כיום התפיסה הזו, של חיות ממשיות כסמלים?
מקור עיקרי
The Medieval Book of Birds: Hugh of Fouilloy's Aviarium, Medieval and Renaissance Texts and Studuies, Vol. 80, ed., trans. and commentary by Willene B. Clark (Binghamton, New York, 1992), pp. 168-171, Figs. 10a-c, 65.
פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 6.8.2016.
