ב-23.11.99 ניתנה בסמינר המחקר של מכון כהן הרצאה כפולה בנושא המוח, על-ידי רפי מלאך ועמוס אריאלי. האירוע הוצג בהתרגשות על-ידי היו"ר: אנו עומדים לחזות עתה במחלוקת מדעית במהלך התרחשותה, בין שני חוקרי מוח שהגיעו אלינו במיוחד ממכון וייצמן. וכך אכן היה: רפי מלאך הציג מיפוי פרטני של פעילות במוחם של בני-אדם מתנדבים, ועמוס אריאלי תיאר את פעולת המוח כתמונה של קשרי גומלין סבוכים, בהתבסס על מחקר שהוא עורך בקופים. הנושא ריתק את הקהל, ורבים המהמו בהתפעלות עם הצגתן של שקופיות מרשימות, ואפילו סרט הדמיה.
בתום ההרצאה נפתח הפורום לדיון. ראשון המגיבים היה סטודנט, שקם והודיע בקול נחרץ שהרצאתו של אריאלי מוכיחה שניסויים בבעלי-חיים הם דבר מתועב. נשמעו מחיאות כפיים לא מעטות, ולאחר מכן ביטויי קוצר-רוח אחדים. תגובתם של החוקרים ממכון וייצמן היתה חד-משמעית. מלאך הביע תמיכה בלתי מסויגת בחברו, ואילו אריאלי הודיע בקול שקט, שהוא החליט שלא לענות על שאלות מסוג זה, אך ישמח להסביר לסטודנט במה מדובר לאחר ההרצאה, באופן פרטי. הסטודנט ניסה להציל את מחאתו, כשקולו מובס ונרגש ביותר. הוא השתתק מהר, ואיש לא דיבר עוד בהמשך הערב על הבעיה המוסרית הכרוכה בעריכת ניסויים בכפייה – בקופים, בחתולים או בכל מין אחר (מלבד הערה צינית אחת כלפי הסטודנט, מצד אחד מאנשי סגל מכון כהן). אריאלי המשיך להמחיש את דבריו בעזרת ניסויים כאלה (באופן מופגן, כפי הנראה), ושאלות הקהל התמקדו בבירורים ענייניים על אופן פעולתו של המוח, בתוספת שתי שאלות על הסוציולוגיה של המחקרים הנדונים.
זוהי תמצית אירועי אותו סמינר, כפי שהם זכורים לי. היה זה מעמד שבו נקבעו מראש התפקידים כולם. החוקרים הם שהגדירו את תחום הדיון: עיסוק באופן פעולתו ובמבנהו של המוח, כפי שהם רוצים לקיים דיון שכזה. אמנם, דברי הפתיחה של היו"ר סייעו לחוקרים בהשלטת גישתם, אך הם גם הפגינו ערנות מספקת לטיפול מכוון ויעיל בכל סטייה מן הקו שנקבע על-ידם. רוב אנשי הסגל והסטודנטים של מכון כהן פערו פה במקומות הנכונים (קשה להאמין עד כמה קשה להכיר דימויים המוקרנים הפוך!) ולאחר מכן השמיעו את תגובותיהם מתוך דבקות במסגרת הדיון שהוגדרה על-ידי החוקרים. השאלות החריגות, בעניין הסוציולוגיה של חוקרי המוח (שאלה אחת על קהילת המחקר שאליה משתייכים שני החוקרים, ושאלה נוספת – איזה מחקר נראה בעיני כל אחד מן החוקרים כראוי יותר למימון), נתקלו באסטרטגיית המסה אלגנטית: מלאך ואריאלי הם חברים טובים, המעריכים מאוד זה את עבודתו של זה. קריאתו של הסטודנט טופלה ביד קשה יותר, ועם זאת מתוך שלווה רבה; אריאלי הגיע מוכן מראש לקריאות ביניים כאלה, והוא יודע היטב כיצד לסלק אותן מתוך הדיון. הוא הגדיל לעשות וסילק את המחאה אף אל מחוץ למכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות: לא זכור לי מקרה דומה בסמינר המחקר של המכון, שתגובתו של מישהו מוכרזת כך על-ידי המרצה כבלתי ראויה להתייחסות בפורום זה. אני משער, שאריאלי ומלאך מיומנים למדי בסילוק תגובות דומות, וזאת, אולי, בעקבות עימותים עם תלמידי ביולוגיה דווקא.
הסטודנט הנרגש תפס את מקומו המוגדר מראש בשדה. הוא היה חייב להיות צעיר, זר למערכת ומשולהב. אדם בעל מעמד משמעותי במערכת לא היה מסוגל – או מעוניין – ליטול על עצמו עמדה של התנגשות חזיתית עם המדע הגדול והמנצח (פיצוח חידותיו המופלאות של המוח האנושי, הלא הוא היצירה המפוארת ביותר הידועה לנו ביקום). ומרגע שנטל על עצמו הסטודנט הלא-ותיק את תפקיד הילד שקורא "המלך עירום!", הוא היה אנוס לאמץ את כל סממני הילדות מול עולם המבוגרים. קול המחאה לא היה יכול להישמע באופן אחר.
ומה בנוגע לשאר הקהל? הקהל הוא הטרוגני, אך בסמינר המחקר של מכון כהן אין לכך חשיבות רבה. במהלך שש השנים שאני מבקר בסמינר זה, ברור לחלוטין שזוהי הופעה של אנשי סגל המכון, כשסטודנטים ואורחים נשמעים מעט ובקצרה, אם בכלל. אנשי הסגל הם שקובעים את גבולות הדיון. במקרה שלפנינו, אילמותם בכל הנוגע לעימות שבין הסטודנט לחוקרים ממכון וייצמן מהווה אישור לעמדת שני החוקרים, אישור על מה מדברים ועל מה לא מדברים בסמינר המחקר של מכון כהן. אילמות זו נקבעה מראש. איש מבין אנשי הסגל לא היה מפר בעצמו את כללי הדיון ה"רציני", ה"מדעי", ה"פילוסופי", לטובת ביקורת השוללת את עצם הלגיטימיות של אותו עיסוק מדעי ופילוסופי. המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות קרוב למושא המחקר שלו במידה שאינה מתירה זאת. דיון מדעי – מותר ורצוי. סוציולוגיה של המדע – מותר. ביקורת כללית על הנאורות (ובעיקר על מה שנעשה בזמנים ובמקומות רחוקים) – מותר. אך לערער על קדושת המדע – כנראה אסור. וגם להביך קולגה – לא רצוי. אנשי הסגל של מכון כהן קרובים, קרובים מאוד, לאנשי אקדמיה אחרים. טוב שקם סטודנט ניחר-גרון כדי להמחיש, באמצעות התלהטותו הבלתי מכובדת, את הפער שבין אנשי אקדמיה אמיתיים לבין שאר האדם. אך לא היה צורך של ממש בהמחשה זו. ביקורתו של הסטודנט נמצאת מחוץ לטווח הביקורת המקובלת – ואולי אף המותרת – במכון כהן.
האירוע ב-23.11 מעלה תהייה, האם קיים בכל זאת משהו ענייני בפסילת עצם הלגיטימיות של הדיון בבעייתיות המוסרית של ניסויים מסוימים (ורבים). ניזכר שוב בהרצאה. אריאלי לא סיפר מה הוא עושה לקופים, אך הוא הציג (מתוך מחקר הממוקם במרחק ביטחון סביר בזמן ובמרחב) רישום נאה של שני גורי חתולים הקשורים בתוך מתקן מסתובב, וסיפר כיצד נכלאו גורים בחדר חשוך לחלוטין והוצאו משם רק לצורך קשירת גופם והגבלת תנועתם על המתקן. לגור שעבר חלק מסוים של טיפול זה נגרם עיוורון, ומסקנת הניסוי היא, שהפעילות המוטורית חיונית להתפתחותה של הראייה.
הניסוי שתואר הקנה לנו ידע כללי על הראייה במחיר של עיוורון (מכאיב) לעיניים קונקרטיות. מחיר גבוה, לדעתי, עבור ידיעה כזו. מחיר הראוי שידונו בו. מחיר הראוי לכך שאנשי רוח, מבקרי תרבות, ידונו בו. מה ניתן ללמוד מגורי החתולים העיוורים על גורלם של הקופים במעבדתו של אריאלי? מהו מחיר השקופיות היפות שהוצגו בפנינו והמהומי ההתפעלות שהן סחטו? מהו ערכם של אלה מול מחיר השגתם? כמובן, זהו תחום דיון בפני עצמו, ולא ניתן להעלות את כל התחומים הקשורים איכשהו בחקר המוח, במהלך פגישה אחת עם חוקרי מוח.
אולם, מסתבר שמותר במכון כהן לחרוג מתחום הדיון השולט. בתנאים מסוימים מתבוננים אנשי הסגל במדענים האורחים לא בתור מכתיבי סדר-היום, אלא בתור מושאיה של סקרנות מקצועית – היסטורית, פילוסופית וסוציולוגית. שני קולות בסמינר התמרדו והעלו שאלות מתחום הסוציולוגיה של המדע מול חוקרים, שהעדיפו לדבוק בחוזקה בסדר-היום המדעי שלהם. ההפתעה היא במידת הנדירות של קולות אלה; הלא סטייה מגבולות השיח של חוקרי המוח נראית כדבר המובן מאליו, כמעט, בפורום המתקיים בתוך הפקולטה למדעי-הרוח, במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות: המדענים פועלים את פעילותם, ואנו מתבוננים בפעילות זו מבחוץ, ואפילו מבקרים אותה.
כשהדברים מוצגים כך, עמדה של ביקורתיות מוסרית עשויה להתקבל לא רק כנושא לגיטימי לחלוטין לדיון, אלא אף כנושא הכרחי. ואמנם, ניתן לשער, שאילו היו החוקרים מספרים על ניסויים שנערכו בכפייה באסירים אנושיים – ורצוי, אולי, ממוצא אתני מסוים – אז היו אנשי הסגל שלנו מתחרים ביניהם על מידת ההעזה בשבירת מסגרת הדיון שהוגדרה על-ידי החוקרים. סמכותו של שיח "זכויות האדם" באוניברסיטת תל-אביב חזקה דיה כדי להתנגש חזיתית בשיח "התועלת המדעית", ללא חשש מאובדן הסטטוס החברתי של הדובר/ת. ודרך אגב – כאשר הביקורת מושמעת ממרומי הסטטוס הבטוח של דוקטור או פרופסור מן הסגל, אין היא חייבת עוד להידחס לכדי קריאת מחאה מבוהלת. המרצה המבוקר הוא שייאלץ להזיע, כשלא תעמוד עוד בפניו האפשרות הנוחה – לזרוק את הדובר אל מחוץ לפורום. השואל הבטוח במעמדו יכול, בתור התחלה, לבקש מן החוקר להשוות בין תוצאותיהם של ניסויים בבני-אדם מתנדבים לניסויי כפייה בתחום דומה. הוא יכול להקשות ולברר מה תהיה השפעתו של איסור על ניסויי כפייה ביונקים, או בבעלי-חוליות בכלל, על המשך המחקר בתחום ואף על עתיד הקריירה של החוקר. ניתן פשוט לשאול את החוקר מה קורה לחיות הכלואות במעבדתו. אנשי סגל מכון כהן היו שואלים ודאי שאלות מוצלחות יותר מאלה שעולות על דעתי – אילו היו שואלים.
סמינר המחקר של המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב הוא פורום המכנס קבוצה לא מבוטלת מתוך האליטה האינטלקטואלית בארץ. כוח רב נמצא בידיהם, או בפיהם, של אנשי סגל המכון. דיבור של איש סגל קובע מהו נושא לגיטימי לדיון; שתיקה קובעת את ההפך. ב-23.11 קבעה השתיקה, שאין במכון זה מקום לדון בשאלות של מוסר במדע – אם הקורבנות עוטים פרווה. למרבה האירוניה, דווקא יוסי שריד, אדם הסופג בקרב השמאל ביקורת רבה על פרגמטיות יתרה ועל אטימות כלפי הזולת, החליט בימים האחרונים לפוצץ משהו מבועת "התועלת המדעית", ולאסור על קיום ניסויים בבעלי-חיים בבתי-ספר, אל מול מחאותיהם הקולניות של נסיינים מן האקדמיה. ואל מול שתיקתם של אנשי הרוח: מחוץ לאוניברסיטה כמו בסמינר המחקר. הפוליטיקאי מוצא את עצמו מקדים את האינטלקטואלים. אינטלקטואלים, איפה אתם?!
אריאל צֹבל, מסטרנט במכון כהן, 13.12.1999
את הרשימה הזו שלחתי בפורום המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, אוניברסיטת תל-אביב. היא עוררה כמה תגובות בכתב ופנים אל פנים. בין השאר, הסתבר שטעיתי בזיהוי המבקר שהתפרץ: הוא היה מרצה מהחוג לקולנוע ולא סטודנט.
עד מהרה יזמה ד"ר חוה יבלונקה (חברת סגל המכון) פאנל בסמינר המחקר תחת הכותרת "אתיקה סביבתית", והזמינה אותי להשתתף בו כ"נציג התלמידים" (הצגתי "הערות מבוא ל'אתיקה בין-מינית'"), והשתתפו בו גם ד"ר אבנר דה-שליט וד"ר עדי אופיר.
לאחר מכן הציעה לי ד"ר יבלונקה עבודת מרצה-שותף בסמינר לתואר שני שנערך תחת חסותה, "חברת החי בכלל, חברת האדם בפרט – ביקורת השליטה בגוף החי", בסמסטר ב' של שנת 2001.
