רגע של חמלה בספורט דמים?

לפני כשבוע התבשרנו שמשתמשי פייסבוק בספרד יוכלו לדווח על תמונות מ"מלחמות שוורים" כתמונות בלתי ראויות שיש להסירן. זהו שלב קטן נוסף בדה-לגיטימציה של העינוי וההרג הפומביים של חיות בעולם המערבי. הסתרת העינוי של חיות והסתרת הריגתן הם כמעט מובנים מאליהם כיום (לצד ספקות גוברים לגבי הלגיטימיות של עצם העינוי וההרג). מבחינה זו, אין תרבות זרה לנו יותר מתרבותה של רומא העתיקה. מספר האנשים שנהרגו בזירה כדי לשעשע את ההמונים הצטבר אולי למאות אלפים. מספר החיות שנהרגו בזירה הגיע לעתים עד אלפים, ואפילו עד 11,000 באירוע מתמשך אחד. הרומאים רוקנו את הארצות שכבשו מחיות גדולות שאותן הובילו לטבח בזירה, ובעיקר באצטדיונים הגדולים ברומא. רומאים בודדים הסתייגו מהאירועים האלה כביטוי של מידה רעה (הקרבות היו כמובן יקרים מאוד להפקה) אך הפגיעה בקורבנות, כשלעצמה, כמעט שלא הטרידה איש.

על רקע הערכים המקובלים כיום, מפתיע שהחיות הוכנסו לזירות הדמים זמן רב לאחר בני-האדם. קרבות גלדיאטורים עד מוות התבססו בתרבות הרומאית במאה השלישית לפנה"ס, כחלק מטקסים שנועדו להעניק כבוד לאיש ציבור שנפטר. עד מהרה הפכו קרבות אלה למושכי קהל גדולים, והמארגנים השתמשו בהם לצבירת פופולריות וכוח פוליטי. הופעת חיות בר גדולות בזירה לא נועדה בתחילה לקרבות אלא לתצוגה בלבד. הצעדת חיות גדולות ו"אקזוטיות" כגון פילים ברחובות הייתה מקובלת לפחות מאז ניצחון רומא בקרב זאמה (202 לפנה"ס). אחזקת החיות האלה הייתה יקרה, ויתכן שזוהי הסיבה לכך שהחלו להרוג אותן בפומבי. בתחילה נהגו לזרוק עליהן כידונים כשהן כבולות. בהדרגה הוחלף סגנון הרג זה במופעים של ציד (venatores) בתוך זירות סגורות. בזירות הוצבו לעתים פריטים כמו סלעים ועצים כשחזור של בית-הגידול הטבעי של החיות, ונהגו גם לשסות שם חיות שונות זו בזו. אם יש כיום שריד רחוק לאירועים האלה, ניתן למצאו בערוצי הטבע בטלוויזיה, שרוב תוכניותיהם מתמקדות בטריפה.

אחד האירועים המכוננים של מופעי הציד אורגן בשנת 79 לפנה"ס בידי המצביא גנאיוס פומפיוס באצטדיון מרוצי הסוסים של רומא. לאחר ניצחונות צבאיים באפריקה ניסה פומפיוס לזכות בפופולריות ברומא כשארגן קרב בין 18 "פילי מלחמה" מאפריקה לאנשי שבט מצפון-מערב אפריקה שהתמחו בציד פילים. באירוע צפו רבבות אנשים שהיו משוכנעים שהם עומדים לחזות בפילים הרומסים אנשים שנידונו למוות בזירה. הציידים העמידו פנים בתחילה שהם בורחים מהפילים, אך אחד מהם ניצב במקומו וזרק חנית לתוך העפעף התחתון של הפיל, שנהרג במקום. פיל שני ריתקו הציידים למקומו כשזרקו חניתות על כפות רגליו, ואז שחטו אותו. פיל שלישי נחלץ לרגע מגורל דומה ורדף אחרי הציידים. הקהל התלהב מאוד, וכמה פילים נוספים נטבחו בשיטות אלה. אולם לאחר מכן לא הצליחו הציידים להפריד עוד בין הפילים, ואלה הסתערו במפתיע על הקהל והפילו את הגדר שנועדה להגן עליו. הציידים הצליחו להרוג כמה פילים, וקומץ הניצולים חזר למרכז הזירה, ושם הותיר בקהל רושם עמוק מסוג אחר, כפי שביטא זאת ההיסטוריון דיו קאסיוס לאחר כ-300 שנה:

"בניגוד לרצונו של פומפיוס, האנשים ריחמו על כמה מהפילים משום שאחרי שנפצעו והפסיקו להילחם, הם התהלכו כשחדקיהם מורמים לעבר הרקיע, מתייפחים בעוצמה כזו עד כי ניתן היה להבין שהם לא עשו זאת במקרה אלא זעקו כנגד השבועות שבהן שמו את מבטחם כאשר חצו את אפריקה, והם קראו לשמיים שינקמו את נקמתם. נאמר, שהם סירבו לעלות על הספינות לפני שמוביליהם נתנו להם הסכם בשבועה שלא יאונה להם כל רע."

בעיצומו של האירוע, החל הקהל לקלל את פומפיוס והיו שדרשו כי יחנון את הניצולים וישלח אותם בחזרה לאפריקה. הרג הפילים האלה נדחה מעט. אולי היה זה רגע קצרצר שבו ערכו כמה מהצופים חשבון-נפש, ואולי היה זה רק ביטוי של הפחד מפני הפילים המסתערים. על כל פנים, תוך שנים מעטות ארגן יוליוס קיסר ברומא קרבות שכללו הרג פילים, וטבח המוני חיות בר גדולות בזירה הפך לעניין שבשגרה.

המקור שצוטט

Cassius Dio: Roman History, (Bill Thayer, ed.), Book 39, sec. 38.

פיל תוקף טיגריס(?) בזירת קרבות, אנטיוכיה, סוף המאה ה-4 — אמצע המאה ה-5


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 2.2.2016.