מי שגר במרכז יבנה מכיר את זוג היאוריות המצריות שמתגורר בדרך-כלל באזור שבין נחל יבנה לשדרות דואני. מדובר בעוף אפריקני חום, ברווז הנראה כאווז קטן ומתנהג כמו אווז: מתהלך היטב הרחק ממים וניזון מעשב על היבשה. מקור היאוריות בישראל הוא כנראה בפארק הלאומי ברמת-גן, לשם הובאו כ"ציפורי נוי". זוגות רבים התרחקו מרמת-גן והתרבו בהצלחה, בין השאר בזכות הסתגלותם לקינון במשך כל השנה. הזוג ביבנה נהנה ממזון שכמה מהתושבים מספקים לו (אם כי היאוריות אינן זקוקות לשום עזרה בהזנה), אך גם נאלץ להימלט מילדים וממבוגרים הרצים אליו כדי לצלם אותו, ולפעמים מציקים במתכוון ואפילו זורקים לעברו אבנים.
בינתיים הצליח הזוג הזה לצאת בשלום מההצקות, ומסתבר שבמחצית השנייה של ינואר החל לדגור בקונסרבטוריון או בביה"ס לאמנויות. האפרוחים בקעו לפני פחות משבוע. יאוריות (וגם ברכיות, שהם ברווז מובהק הקשור יותר למים) מרבות לקנן בתוך ערי מישור החוף במקומות משונים, שלעתים נראים כמו מלכודת מוות לאפרוחים. היום בצהרים הזעיקה אותי דרורה המלמדת בקונסרבטוריון למגרש הכדורסל של ביה"ס לאמנויות. בשולי המגרש עמדו בני הזוג ליד 9 אפרוחים זעירים ומצונפים יחד, חשופים לגמרי לכדורים מתעופפים ולילדים רצים מכל עבר. במקום כבר היו שכנה שראתה את המתרחש מחלון רחוק והזעיקה פקח ופקחית מקסימים מהפיקוח העירוני, וקבוצת ילדים מודאגים שהביאו למשפחת היאוריות משהו לאכול ולשתות. כולם עם כוונות טובות, ולכולם ברור שהמגרש הזה מסוכן מאוד לאפרוחים ואפילו להורים. אבל מה עושים?
סיפרו לי שמורה אחת דחקה במשפחה לצאת מהמגרש, אך לא זיהתה יעד ברור ולכן ויתרה והיאוריות נותרו בתוך המגרש. אז אולי צריך לקחת את האפרוחים למקום מבטחים? למרבה המזל לא ניסה איש לעשות זאת – כשמפרידים אפרוחים מהוריהם, אפילו לרגע, עלולים ההורים לחשוב שהאפרוחים נטרפו ולעזוב את האזור לתמיד. הפתרון הטוב ביותר הוא לדחוק בהם בעדינות רבה ללכת בכוחות עצמם לעבר שטח מוגן. במקרה של הזוג שלנו, היעד המועדף הוא נחל יבנה; אמנם בסך הכל מדובר בתעלה צרה, מבוטנת וחשופה, אך עדיין זהו שטח פתוח גדול במונחים עירוניים, עם מים, דשא (כלומר מזון) בשוליים וגדר המספקת הגנה חלקית מאנשים ומכלבים.
כדי לנהל את ההובלה בצורה הבטוחה ביותר, שיטחנו שלושה ארגזי קרטון כך שישמשו כמחיצות מאולתרות: כשרוצים לדחוק במשפחת ברווזים או אווזים ללכת בכיוון מסוים, מוטב להציב בינכם ובינם מחיצות רחבות בשלושה כיוונים, ולהשאיר להם כיוון אחד ללכת בו, פנוי מכל אדם ומכשול. התחלקנו לתפקידים – חסימה משמאל, חסימה מימין, חסימה מאחור והפקחים בחיל החלוץ שנועד לפנות את השטח מאדם (או ממכונית, במידת הצורך) לפני שהמשפחה מתקרבת. היעד נמצא במרחק 50 מטרים בלבד בקו אווירי, אך כדי להגיע לשם ברגל נאלצנו לדחוק באפרוחים ובהוריהם ללכת 130 מטרים.
הדרך התנהלה בנינוחות מפתיעה. שני ההורים, רגילים מאוד לבני-אדם, התרחקו באטיות מהמחיצות תוך שמירה על מרחק כשני מטרים מהן. אבא התייצב בראש והשמיע קריאות אזהרה מעטות מאוד, אימא הלכה בין האפרוחים וצפרה להם הנחיות, והאפרוחים הזדרזו בכל כוחם שלא ללכת לאיבוד. רגע המתח היחיד בדרך היה ביציאה משער המגרש המגודר, שם חששתי שיתפזרו או יפנו לכיוון הלא נכון, אך בעזרת המחיצות פנו ההורים לכיוון הנחל וכלל לא התקרבו לכביש. לקראת הירידה לנחל גיליתי באיחור שהירידה מגודרת, אך האפרוחים עברו בקלות דרך הגדר, ועם קצת עזרה מאחד הפקחים מצאה גם האם מעבר בגדר, בעוד האב יורד לנחל מסביב. בשלב זה הסתבר שההורים אינם מתכוונים להמתין לנו שנעקוף את הגדר ונכוון אותם בשיפוע נוח אל הנחל; הם החליטו שמוטב לאפרוחים לקפוץ לגדת הנחל מקיר בטון בגובה כמטר וחצי. יאוריות מרבות לקנן על עצים, מערות וגגות התובעים מהאפרוחים לקפוץ מגובה רב יותר. אין פלא אפוא שכל התשעה עברו את המכשול במהירות והגיעו למים בריאים ושלמים.
נפרדנו מהשותפים למבצע ועקבנו מרחוק אחר ההורים המובילים את האפרוחים במהירות בנחל, בהליכה ובשחייה לסירוגין, לעיני עשרות אנשים במרפסות ועל השבילים. כרגיל, כמה ילדים ניגשו בריצה ועוררו פחד רב, אך מאחר שאיש לא עבר את גדר הנחל לא נגרם כל נזק. המשפחה נעצרה לנוח כחצי קילומטר בהמשך הנחל, ושם נפרדנו ממנה. ההורים בחרו מקום טוב למנוחת הצהרים שלהם, אך יחלפו כחודשיים וחצי עד שיוכלו האפרוחים לעוף, ועד אז הם חשופים לאינספור סכנות. אני מקווה שהם יזכו לפרוש כנפיים ולמצוא את מקומם באזור, וגם שאנחנו, הצופים מרחוק, נזכה לראות אותם פורחים.
מבצע ה"חילוץ" נערך תחת לחץ. בדיעבד הסתבר שלא בדקתי היטב מראש את מסלול ההליכה, וגם לא ביקשתי מהילדים שצילמו את האירוע שישלחו אלי את הסרטונים… אבל דרך פייסבוק הגיעו תמונות וסרטונים שצילמו מירית רזיאל בעודה אוחזת במחיצת קרטון במהלך המבצע ובנה שליווה את המבצע מהצד כמתעד, נוסף על סרטונים ותמונות שצילמה דרורה ברוק מרחוק כשהמשפחה כבר הייתה בנחל. כדאי לזכור שגם ברכיות עשויות לקנן כך בערי ישראל ולהזדקק עוד יותר מיאוריות לסיוע בהובלה למים, כפי שממחיש סרטון מחו"ל.
_______________________________________________________________________
פורסם במקור: משפחת יאוריות ביבנה, משפחה על ארבע (יבנה), פייסבוק, 28.2.2020.
