בימי-הביניים באירופה, נהגו להגיש על שולחן האוכל חיות שלמות או נתחי בשר גדולים. נדרשו מאות שנים עד שהתקבל הנוהג לעבד את גופן של החיות לפני הגשתו ואפילו לפני מכירתו. שינוי זה נובע בחלקו מהתפתחויות טכנולוגיות של שימור בשר, ובחלקו מהופעת סלידה גוברת מסימני החיים בחיות המתות.
לדברי ההיסטוריון נורברט אליאס, הסלידה ממראה החיות המתות היא חלק מ"תהליך הציוויליזציה:" מכלול של רגישויות שהופיעו בכל תחומי החיים, ובמרכזן סלידה גוברת מפני סימנים של אלימות ושל גופניות בכלל. מראה של חיות מתות בחנויות ובמטבח, שבעבר לא הטריד איש, החל לעורר גועל-נפש באצולה ואחר-כך בכל האוכלוסייה (גם מחוץ לאירופה). המראות האלה הורחקו אפוא והוסתרו מהחיים החברתיים. כך כתב אליאס ב-1939:
"חיתוך הבשר [בעת הארוחה…] היה בעבר חלק ישיר מן החיים החברתיים במעמדות הגבוהים. אז החלו יותר ויותר להרגיש שחיזיון זה אינו נעים. חיתוך הבשר עצמו לא נעלם, כי צריך, כמובן, לחתוך את החיה כאשר אוכלים אותה. אך הלא-נעים מורחק אל מאחורי הקלעים של חיי החברה. מומחים דואגים לכך באטליז או במטבח. ניתן לראות שוב ושוב עד כמה אופיינית לכל התהליך שאנו מכנים ציוויליזציה היא תנועה זו של הפרדה, הסתרה זו 'מאחורי הקלעים' של מה שהפך ללא-נעים. העקומה מתחילה בחיתוך חלקים גדולים של החיה או אפילו החיה כולה על שולחן האוכל, דרך התקדמות בסף הדחייה למראה חיות מתות, ועד להרחקת חיתוך הבשר למובלעות של התמחות מאחורי הקלעים, כל זאת טיפוסי לעקומת-הציוויליזציה."
הסלידה מדם וממראה איברי בעלי-חיים שחוטים ממשיכה להתפשט כיום אפילו בשכבות האוכלוסייה המאצ'ואיסטיות במערב, במקביל לעיבוד גובר של מוצרי בשר "מאחורי הקלעים."
תרגום: אריאל צבל, עבור זכויות בעלי-חיים השבוע 4, 27.7.2001.
מקור
Norbert Elias, The Civilizing Process, (Oxford and Cambridge MA: Basil Blackwell, 1994), p. 99.
פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 8.12.2015.