הפילוסוף פיטר סינגר משלם כבר עשרות שנים מחיר משמעותי על התעקשותו לשמור על עקיבות פילוסופית בסוגיות שנויות במחלוקת. סינגר, מחבר "שחרור בעלי-החיים" ו"מוסר הלכה למעשה", הוא תועלתן ("תועלתנות" בפילוסופיה של המוסר היא שיטה שאינה קשורה במושג "תועלתנות" בשימושו היומיומי). לפי התועלתנות, ערכם של החיים טמון כולו בתוכן שלהם, ולכן אחת מההשלכות של עקרונות התועלתנות היא שלילת האמונה בקדושתם של החיים האנושיים. כאשר תוכנם של החיים אינו אלא אומללות מתמשכת ללא תקווה לשיפור בעתיד, ראוי להפסיקם, לדעת התועלתן. העיקרון הזה מקובל כמעט על כל החברה המערבית כיום בכל הנוגע לחיות, ורוב החברה מקבלת אותו גם ביחס לעוברים. אולם, ברגע שהעובר יצא מהרחם משתנה כליל הערך שמיוחס לחייו. על רקע זה, תמיכתו של סינגר בהמתת-חסד של עוברים פגועים מושכת מחאה תקיפה, ובשלושים השנים האחרונות מהווים הניסיונות להשתיקו חלק בלתי נפרד מהופעותיו הפומביות של הפילוסוף.
ב"מוסר הלכה למעשה" מתאר סינגר את המחאה נגדו בגרמניה כתופעה אגרסיבית ומגוחכת כאחד: המוחים לא טרחו לקרוא את דבריו וייחסו לו רצחנות שאין לה ולא כלום עם עמדותיו הממשיות. אולם למתנגדיו של סינגר יש גם כמה טענות רציניות מאוד, אפילו במסגרת הדיון התועלתני. אחת מהטענות האלה מצביעה על הנטייה הנפוצה לעוות ולנפח את ההיבטים הרעים בחייו של מישהו פגוע כאשר נוח להיפטר ממנו. כלומר, אם נניח לצורך הדיון שהעיקרון התועלתני מספק, ואפילו נודה שבמקרים מסוימים המתה עשויה להיות מעשה מובהק של חסד, עדיין הסכנה שבמיסוד המתות-החסד משמעותית יותר. כאשר ניתן לנו הכוח להחליט על גורלו של מועמד להמתה, קשה שלא לסלף לטובתנו את הידע שלנו על מצבו, במיוחד כאשר יש לנו מה להרוויח ממותו או כשהחזקתו בחיים וברווחה תובעת מאתנו משהו. תופעה זו כה מסוכנת, מעריכים המבקרים, עד שעדיף להמנע מהמתה בכל מצב.
שתי דוגמאות עולות בדרך-כלל נגד תמיכתו של סינגר בהמתות-חסד. האחת היא תוכנית המתות-החסד נאצית (שלמעשה אינה רלוונטית לדיון, כי השיקול התועלתני מחייב להכיר בה כרצח מאורגן ללא צל של חסד). הדוגמה השנייה היא נכים חיים ושמחים בחלקם, המשערים (לאו דווקא בצדק) כי אילו היו שיקוליו של סינגר מיושמים, הם עצמם היו מומתים בינקותם. השורה התחתונה בדיון הזה היא שנכות המבטיחה אומללות תמידית אינה נתון רפואי אובייקטיבי, אלא עמדה חברתית לא-הכרחית כלפי חריגויות מסוימות.
הביקורת החריפה הזו נתמכת בדוגמאות בעייתיות עקב הההפרדה המקובלת (והמנוגדת לחלוטין לדרישה התועלתנית לעקיבות) בין דיונים מוסריים על בני-אדם לדיונים מוסריים על חיות. בפועל, חיות מומתות כדבר שבשגרה בנסיבות שבני-אדם כמעט שאינם מומתים בהן, ולכן המתת חיות ממחישה באופן מפורט וברור יותר את התמסדות המתות-החסד כאמצעי נוח להיפטר מהזולת. למעשה, כשמדובר בחיות, המושג "המתת-חסד" מטעה ברובם המוחלט של המקרים: ההמתה משקפת את האינטרסים של האדם שמחזיק בחיות ותו לא. בהקשר זה, די אם נזכיר את "המתת-החסד" המקובלת בחיות שנולדו קטנות וחלשות (runts) במשקים חקלאיים.
המושג "המתת-חסד" מתחיל לבטא את משמעותו המילולית ביחס לחיות רק בעשורים האחרונים, כאשר החזקתן בחיים של חיות פגועות וטעונות-טיפול באה בכלל בחשבון. פרויקט בולט מסוג זה הוא פיתוח מתקני גלגלים להולכי-על-ארבע המתקשים ללכת. טכנולוגיה פשוטה זו, שנרשמה כפטנט לראשונה לפני כ-65 שנים אך זכתה לתפוצה נרחבת רק לאחרונה, מעניקה כיום חיים טובים לאלפי כלבים וחתולים שעד לא מזמן מצבם אובחן בתור עילה להמתת-חסד. זוהי המחשה בהירה במיוחד לשינוי היסטורי מהיר שחל בהבחנות אובייקטיביות-כביכול על ערך חייהם של פגועים ונזקקים.
פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 14.5.2016.
מקורות שלא צוינו בפוסט: פטנטים של תמיכה בחיות מחמד
US2546726A 1948-09-30 1951-03-27 Jr Carl C Creamer, Mobile sling for crippled animals
US2976840A 1958-09-26 1961-03-28 John W Hugus, Suspensory sling for animals
US3215117A 1964-01-27 1965-11-02 Thayne R Short, Veterinary paraplegic cart
US3406661A 1967-01-17 1968-10-22 Lincoln J. Parkes, Mobile suspensory apparatus for crippled household animals
Mark C. Robinson, "Dog Wheelchairs; Information and Reviews," Dog Wheelchairs.