זעקתו של השור אל האלים!

אחד החיבורים החריפים ביותר שנכתבו בעת העתיקה על יחסי אדם-חיה הוא פרי עטו של ארנוביוס (Arnobius). אחד משיאיו של הטקסט הזה, הן ברהיטות טיעוניו והן בעוצמתו הרגשית, הוא הקטע הבא:

"ובכן, אם איזה שור, או כל חיה שתחפוץ, אשר נשחטת כדי למתן ולפייס את זעמם של האלים, הייתה מקבלת קול אנושי, אלה הם הדברים שהייתה אומרת:
'הו יופיטר, או כל אל אחר שהנך; האם זה הומאני או ראוי, והאם צריך הדבר להיחשב כצודק בכלל, שכאשר אדם חטא אני הוא זה שנהרג, ושאתה תרשה לעצמך לחוש סיפוק בדמי, אף על-פי שמעולם לא עשיתי לך עוול, מעולם לא חיללתי במתכוון או שלא במתכוון את כבודך ואת מלכותך, בהיותי, כפי שאתה יודע, יצור אילם, ואינני סוטה מטבעי הפשוט, ולא נוטה להתנהגות הפכפכה? האם חגגתי אי-פעם את משחקיך ביראת-כבוד ודאגה פחותים יתר על המידה? האם הפרעתי לרקדנית שחוללה לכבודך? האם נשבעתי לך שבועת שקר? האם חיללתי את הקודש בגניבת רכושך ובזיזת מקדשיך? האם עקרתי את החורשות המקודשות ביותר, או זיהמתי וטימאתי מקומות מקודשים כלשהם בהקמת בתים פרטיים עליהם?
מהי אפוא הסיבה שבעטיה פשעו של אחר מכופר בדמי, ושחיי וחפותי הם שנאלצים לשלם בעבור רשעות שאין לי דבר עמה? האם זה משום שאני יצור פשוט, חסר תבונה וחוכמה, כפי שמצהירים אלה המכנים עצמם בני-אדם, ובאכזריותם הופכים עצמם לחיות רעות? האם אין זה אותו טבע עצמו שמוליד ומעצב אותי מתוך אותן התחלות? האם אין זו אותה רוח חיים שמניעה אותם ואותי? האם אינני נושם ורואה, והאם איני חש באותם חושים ממש כמותם? להם יש כבד, ריאות, לב, מעיים, בטן; והאם אין לי איברים כאלה ממש? הם אוהבים את צאצאיהם, ומתאחדים כדי ללדת ילדים; והאם אינני משקיע מאמצים להביא צאצאים לעולם, וגם שמח בלידתם? אבל להם יש תבונה, והם משמיעים צלילים רהוטים; ואיך הם יודעים שאיני פועל כפי שאני פועל מתוך סיבות משלי, ושמא הצליל הזה שאני הוגה הנו מילה מסוג שבו אני משתמש, והוא מובן לנו לבדנו?
שאל את האדיקות: האם זה צודק יותר שאשחט, שיהרגו אותי, ושהאדם יזכה בכפרה ויהיה בטוח מעונש על מה שעשה? מי הוא שחישל את הברזל לחרב? האם לא היה זה האדם? מי המיט אסון על עמים; מי כפה עבדות על אומות? האם לא היה זה האדם? מי רקח משקאות קטלניים והגיש אותם להוריו, לאחיו, לנשותיו, לחבריו? האם לא היה זה האדם? מי גילה או תכנן צורות כה רבות של רשעות, עד שלא ניתן כמעט לתארן ברבבותיהן בתולדות השנים ואפילו בתולדות הימים? האם לא היה זה האדם? האם אין זה אפוא אכזרי, מפלצתי ופראי? האם אין זה נראה בעיניך, הו יופיטר, בלתי צודק וברברי שאני הוא זה שייהרג, שאני אישחט, כדי שאתה תזכה בנחמה והאשמים יזכו בחסינות?'"

ארנוביוס, סניגור של הנצרות מהעיר סיקה (בטוניס של היום) כתב את הדברים האלה בשנת 303 בקירוב כחלק מחיבורו Adversus Gentes (ספר 7, סעיף 9). ארנוביוס תקף את המנהג הפגאני של הקרבת חיות לכבוד האלים, אשר היווה כלי מרכזי ב"הכשרת" בשר בתרבות הרומית. אמנם, מטרתו העיקרית של ארנוביוס לא הייתה לזעוק את זעקתם של הקורבנות, אלא לשלול את הנימוקים אשר משמשים את הפגאנים להצדקת מנהגיהם הדתיים. חיבורו אכן מצליח להפליא לערער כל נימוק לטובת שיטת הקורבנות כולה, בכל דת שהיא, והחדות והבהירות של דברי ארנוביוס עשויה לענג במיוחד קוראים חילוניים. אגב כך, ארנוביוס ניסח גם קטעי מופת של רטוריקה להגנה על בעלי-חיים.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 8.3.2016.

Share