ב-1.3.2019 ביקרתי לראשונה בקצה הדרומי של יבנה. בין הרחוב הראשי התוחם את העיר לבניינים היה שדה בור ובו שיחי בר סבוכים ושלוליות גדולות. למרות הצמחייה מדובר בשטח עירוני, ולכן הופתעתי לראות שם ארבע חוגלות וארבעה עפרונים. כשהייתי נער והתחלתי לצפות בציפורים, חוגלות ועפרונים היו מינים מצויים; במהדורה העברית של מגדיר הציפורים מ-1975 אפילו נכתב שעפרוני מצויץ הוא מין "מצוי ביותר". בשנות הצפרות הראשונות שלי היכרתי היטב את פארק הירקון, בתוך תל-אביב ורמת-גן, ושירת עפרונים הייתה חלק בלתי נפרד מנוף הפארק, אך העפרונים נכחדו שם במהירות. החוגלות החזיקו מעמד קצת יותר, אולי משום שנעו בין אזורים מרוחקים.
מראה החוגלות והעפרונים בתוך יבנה באביב 2019 התגלה לעיניי כמו הצצה משונה לתקופה אחרת. אבל ההווה מיהר להדביק את השוליים של יבנה, וכבר בהמשך השנה נסגר רוב השטח בגדרות מתכת אטומות, ובתוכן הושמדו כליל החיים הטבעיים. ביקרתי היום באזור המושחת ההוא, ונדהמתי לפגוש שם חמש חוגלות וארבעה עפרונים, רועים בין בניין ותיק לאתר הבנייה החדש והפעיל. בעצם הם רעו בתוך אתר הבנייה: כלי המשחית כבר שיטחו את אזור המרעה אף-על-פי שהוא נמצא מחוץ לתוכנית הבנייה; הגשם הצמיח מאז עשבייה נמוכה, והחוגלות והעפרונים רעו שם בין ערמות גבוהות של גוויות שיחים וערמות גבוהות לא פחות של פסולת בניין (וגם, איך לא, לצד מאינות – המסמר האחרון והחביב מאוד בארונו של בית הגידול המקורי). באוויר נישאה אזהרתו של פשוש אחד ויחיד, ניצול אולי אחרון של טבח השיחים.
בשנים האחרונות מתפשטת במדינות המערב החזקת תרנגולות מחמד בחצר, ואחד המסרים החוזרים בפורומים של חובבי תרנגולות הוא שהצפייה בהן מרגיעה את נפשו של הצופה. חוגלת הסלעים היא תרנגולת יפהפיה, וכמו תרנגולת בית היא רועה בקצב מתון ובסקרנות שלווה העשויים להרגיע אדם הצופה בה. ואולם הצפייה בחוגלות היום דמתה יותר להשתתפות במסע הלוויה. כשמשהו החריד את החוגלות הן יצאו לשדות הפתוחים והפגינו בכך את הניידות שהצילה אותן מהדחפורים, אך במעופן הן גם המחישו אילו כישורים חסרו להמוני הזוחלים שנהרגו באתר הזה לפני כמה חודשים. וגם אילו כישורים חסרים לאפרוחי החוגלות ולגוזלי העפרונים.
איני יודע אם זוג כלשהו מבין הציפורים שראיתי היום באתר הבנייה הספיק לקנן השנה בנחלתו הישנה; כך או אחרת, באביב הבא הם כבר לא יקננו שם. יותר מדי כלי רכב וכלי עבודה, יותר מדי בני-אדם, יותר מדי חיות הנלוות לבני-האדם. הכחדתן של החוגלות בישראל כבר זכתה מזמן להכרה, וב-1.9.2006 בוטלה הגדרתן כ"ציד" בתקנות להגנת חיית הבר, והן נהפכו למין מוגן. למרבה הבושה והצער, עפרונים מצויצים עדיין מוגדרים בתקנות כ"מזיק". התקנות נקבעו עידן ועידנים לפני אופנועי השטח והטרקטורונים, לפני שהמוני נופשים פשטו על סביבתם עם כלבים משוחררים, לפני מיליון דחפורים; אך העפרוני המצויץ עדיין "מזיק". דוגרי הקרקע הם בין הנפגעים הראשונים מפעילות אדם, ובניגוד לפשושים שאיבדו את ביתם, לדוגרי הקרקע לא יהיה לאן לשוב גם אם יקרה נס גדול בשכונה החדשה והגינון בה ינוהל בתבונה אקולוגית. דוגרי הקרקע שנושלו מנחלתם פשוט יתמעטו עד שייעלמו.
החוגלות והעפרונים שראיתי היום בשוליים ההרוסים של העיר עדיין בחיים, אך גורלם נגזר. מבחינה היסטורית הם כבר לא נמצאים שם באמת. הכחדה איננה תופעה המתרחשת במינים ביולוגיים אלא בחיות אינדיבידואליות שאיבדו את ביתן ואין להן לאן לחזור. והקורבנות העיקריים של ההכחדה אינם החיות הנדירות והכריזמטיות אלא החיות ה"מצויות ביותר" שהתרנו את דמן בתירוץ זה או בתירוץ אחר.
פורסם במקור: חיות בר יבנה (דף פייסבוק), 7.12.2020.
