רשמים עגומים מכנס גדול שנערך תחת הכותרת "היבטים אתיים של הקשר בין אנשים לבעלי-חיים" באוני' ת"א ב-24.3.2002. האם כותרת כזו הייתה מניבה כיום כנס מוצלח יותר?

את הסקירה כתב ככל הנראה אריאל צבל, בשיתוף עם חגי כהן ונעמה הראל (שמות המחברים לא פורטו במקור) ב"זכויות בעלי-חיים השבוע" 39 והיא לא פורסמה בשום מקום אחר. לכן היא מועתקת כאן בשלמותה:

"ראשית כל 'מוֹתר האדם' – בלי סימן שאלה"
רשמים מהכנס "היבטים אתיים של הקשר בין אנשים לבעלי-חיים"

הרבה קולות
מאות אנשים הגיעו לכנס שארגן פרויקט "חיות וחברה" (המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב), שנערך ביום א', 24.3.02. בכנס השתתפו מרצים/ות מכל קצווי הקשת האידיאולוגית ביחס לשחרור בעלי-החיים: מחקלאים ומדענים העורכים ניסויים בבעלי-חיים ועד לאנשי אנונימוס. ייצוג נרחב במיוחד היה לעוסקים בניצול חיות לטיפול בבני-אדם ולחינוך. מעל כולם שררה חסותה המצערת של חברת אייאמס יוקנובה, המייצרת מזון לחתולים ולכלבים. זוהי חברת-בת של התאגיד פרוקטור אנד גמבל, שארגונים לזכויות בעלי-חיים בעולם קוראים להחרים את מוצריו ואת מוצרי חברות הבת שלו, משום שהתאגיד עורך ניסויים בבעלי-חיים בתעשיית הקוסמטיקה. ההפתעה החיובית בכנס הייתה הקהל: רבים סירבו – ואף הביעו זאת בקול – לקבל את עמדתם של מרצים, המצדדים בצורות שונות של ניצול חיות. הרצאות התקיימו במליאה מול הקהל כולו, ולאחר מכן נערכו עשרות הרצאות במקביל. צוות זכויות בעלי-חיים השבוע נכח בכ-20 מן ההרצאות.

הבריון, הכלב והמשטרה
על שער חוברת התקצירים של הכנס מתנוסס איור מאלף. באיור נראה גבר גדול ושעיר, הפונה באיום לעבר שלוש דמויות: ילדה, כלב ואישה. הילדה מגוננת בגופה על הכלב, שהבריון מבקש לתקוף. הכלב מביט בפחד אל האיש, ומאחור מדברת האישה המודאגת בטלפון – ודאי מזעיקה את המשטרה. האיור מבטא היטב תפיסה רווחת, ששלטה גם בכנס: הסכנה העיקרית הנשקפת לחיות שונות – שהן, כמובן, כלבים ו"חיות מחמד" אחרות – היא מידי בריונים. מי יגונן עליהן בגופו? ילדות קטנות. ומה הפתרון? לקרוא למשטרה. אבל באיור, כמו בחיים – המשטרה לא מגיעה. וכמו בחיים, איש אינו נותן את הדעת על כך – אולי אפילו לא הילדה – כי הרוב המכריע של החיות הנפגעות בידי בני-אדם, סובלות מניצול מתועש וממוסד לחלוטין.

סימן השאלה נעלם
בפתח ההרצאות קבעה בנחרצות ד"ר לאה שילה, המפקחת על הוראת הפילוסופיה במשרד החינוך, ש"מותר האדם!", וזהו זה. עם היעלמות הספקנות הפילוסופית בסוגייה זו, היא עברה לשאלה, האם חיות ממינים אחרים זכאיות בכלל ליחס מוסרי? הסוגייה המרכזית שהטרידה את שילה היא, שחיות אלה אינן מסוגלות לדבר. שפע הגישות המקובלות בעשורים האחרונים להערכת תוכן התודעה של חיות שונות, כמו גם הספקנות ביחס לערכה הכל-יכול של הלשון בעניינים אלה – נותרו הרחק מן הדיון של שילה. היא בחרה לסקור את יחסם של פילוסופים למעמדן המוסרי של חיות עד למאה ה-18, ועצרה שם. גישה זו עמדה בניגוד לרעיונות העדכניים שהציג במליאה ד"ר רוני רדו ממשרד החינוך, אשר דיבר על "חיות מחמד" הכלואות בכלובים, והשכיל למקם את הנושא בתוך ההקשר הרחב הרבה יותר, של ניצול מתועש של בעלי-חיים. רדו הציע להתייחס אל "חיות המחמד" כאל חיות בר, והדגיש כי גישה זו צריכה להביא לא רק לשיפור ברווחתן של החיות הנתונות בשבי, אלא גם להקטנת מספר החיות הכלואות ולמספר המינים המנוצלים באופן זה.

ניצול "ידידותי" בבתי-הספר
במושבים על ניצול חיות ככלי לחינוך ולטיפול, שלטה גישה בלתי ביקורתית, אפילו בקרב רוב הקהל. במושב "שאלות אתיות בהכנסת תכניות בנושא בעלי-חיים לבתי-הספר", למשל, נדחקו קידום רווחת בעלי-החיים וקידום הרגישות כלפיהם לשולי הדיון במטרות תוכניות החינוך. פיתוח מנהיגות, טיפוח רגישות לחלש האנושי, וכדומה – אלה הן המטרות שהוצגו. האם יש סתירה בין רווחת הילדים לרווחת החיות בפינת-החי? שאלה ישראלה פוקס (אשת S.O.S. חיות ומדריכה במשרד החינוך) באופן רטורי, ומיהרה להשיב: אין סתירה. לאחר מכן תיארה "פינות-חי", שבהם דגים צפים באקווריומים דלוחים, מכרסמים צפופים בכלוביהם, אוגרים בורחים מן הכלובים ונרמסים תחת רגלי הילדים – ועדיין לא צצה המסקנה המתבקשת, שבמקום שבו נותנים לבני-אדם שליטה ללא מצרים בחיות – כגון ב"פינות-חי" – פגיעה חמורה בהן היא תוצאה בלתי נמנעת. גם דבריו של ד"ר רדו בהרצאתו במליאה לא נקלטו: המסר העיקרי שמעבירות "פינות-חי" איננו הצורך בטיפול הולם בחיות, אלא לגיטימציה לשליטה מוחלטת בחיות, לכליאתן ולשימוש בהן.

עוד ניצול "ידידותי": טיפול
רוח דומה שררה גם במושב "אתיקה וחוק בהיעזרות בבעלי-חיים לרווחת האדם". מי שציפה, שלמושב יהיה קשר לכותרת הכנס – התאכזב. הבעיות האתיות שהעסיקו את המרצים נסבו בעיקר על הונאת המטופלים וסכנה לבריאותם כתוצאה ממתן טיפול על-ידי אנשים נטולי הכשרה מתאימה (עו"ד יורה קרנות, סגנית בכירה ליועץ המשפטי במשרד הבריאות). ההרצאות כללו גם התייחסות ל"שימוש נכון" בחיות; ספקות אתיים לגבי עצם הלגיטימיות של מוסד זה לא עלו.

"היתרון שלי זה שאני לא שומע"
כך העיד על עצמו ד"ר עודד ניר, מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות ויו"ר המושב המעניין ביותר בכנס: "רווחת חיות משק". ניר, מן המתנגדים הבולטים במשרד החקלאות לרפורמות לרווחת בעלי-חיים, הגיב כך על מחאות הקהל כנגד הבדיות הרבות שהשמיעו נציגי החקלאים, וביניהן: תפוקת הביצים הגבוהה של תרנגולות הכלואות בכלובים מעידה כי טוב להן בכלובים (אגון סמלר, שירות ההדרכה והמקצוע, משרד החקלאות); לא יתכן שחקלאי יגרום לעופות סבל, כי הדבר יפגע בפרנסתו (בניהו מנדל, יו"ר ארגון מגדלי העופות); כוחם של צרכני מוצרי ה"חופש" והמוצרים האורגניים באירופה ובישראל הוא זניח (מנדל, בסיוע נתונים סטטיסטיים מסולפים); אם ייאסרו שיטות חקלאיות מסוימות בישראל יחליפו מוצרים מיובאים שיוצרו בשיטות אלה את המוצרים המקומיים שנאסרו (ניר, בקול מאיים במיוחד); ועוד.

מקום לאופטימיות?
למרות הבדיות המוכרות של נציגי החקלאים היה למפגש ייחוד: דברי הביקורת השקולים של עו"ד יוסי וולפסון (אנונימוס) ושל אבי פנקס (העמותה למען חיות משק) על החקלאות נאמרו תחת תמיכתו של קהל "ביתי" גדול – תופעה שוודאי אינה מוכרת לסמלר ולמנדל. באווירה זו הכריזו סמלר ומנדל על הצורך בהידברות – הכרזה בעלת חשיבות רבה: הביקוש למוצרים מן החי (בעיקר ביצים), שיוצרו בתנאי רווחה יחסיים, עולה כיום בהרבה על הייצור. לסמלר, לניר ולמנדל יש כוח השפעה, העשוי לסייע בשחרורן של אלפי תרנגולות מכלובי הסוללה למבנים פתוחים. כנס "חיות וחברה" יצר מגע בלתי אמצעי ונדיר בינם לבין קהל המעוניין בשחרור התרנגולות, ואולי תהיה לכך השפעה בעתיד.

מקור: https://anonymous.org.il/wm/wm39.doc

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 10.11.2015.