כשמדברים כיום על "בצלאל" מצטיירת בעינינו תופעה ישראלית, ירושלמית, שהתפתחה מתוך האווירה המיוחדת של הישוב העברי בתחילת המאה. למעשה, לידתו של "בצלאל" החלה מחוץ לארץ ישראל, וללא כל קשר להוויה הירושלמית של אותה תקופה.
הרקע להקמת בצלאל
הרקע להקמתו של "בצלאל" הוא בתפישות עולם שהתפתחו באירופה בסוף המאה התשע-עשרה: הרוח המהפכנית המתפתחת מן המרקסיזם, והרוח הציונית המתעוררת בקרב היהודים. הלכי רוח אלה עיצבו את חזונו של אדם אחד: בוריס שץ.
בוריס שץ הוא חוזהו של "בצלאל", מייסדו, ומעצב המדיניות המרכזי שלו עד לסגירת המוסד ב-1929. שץ נולד ב-1866 ולמד אמנות בווילנה ובוורשה במסורת האקדמית של המאה ה-19. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוא היה אמן מצליח למדי, והוזמן לבולגריה להקים שם את האקדמיה המלכותית. עוד בתקופת שהותו בבולגריה, גיבש לעצמו שץ רעיונות שמקורם במרקסיזם מצד אחד ובציונות מצד שני. כאמן, ראה את הגשמתם של רעיונות אלה בהקמתה של אקדמיה בארץ ישראל, שבה פועלים אומנים יהודים המתקיימים על אומנותם. שץ שטח את הרעיון בפני הרצל בקונגרס הציוני ב-1903, ושנתיים לאחר מכן קיבל הקונגרס החלטה על הקמת האקדמיה. למעשה, זכתה גישתו של שץ לתמיכה עוד קודם לכן מצד אישים בולטים בתנועה הציונית, ובראשם מרטין בובר. חזון האמנות היהודית שהתגבש היה שונה מאד מהתפישות האמנותיות החדשניות של התקופה, והאמנות נחשבה בו כמעין שלוחה תפקודית של האידיאולוגיה הציונית. האמנות, שנתפשה בעיני הציונות שנים אחדות קודם לכן ככלי תעמולה לכל היותר, הפכה בפיו של בובר לאמצעי ראשון במעלה לגיבושה של זהות לאומית חדשה, כלי מחנך לרגשות של יופי שהיו חסרים ביהודי הישן. "בצלאל" נועד להיות מפעל אומנים יהודים הפועלים בשיתוף, ללא זכר לצורת החשיבה האינדיבידואליסטית שהתפתחה בפריז בסוף המאה. האמנות החדשה תהיה חלק מחברה חדשה, חברה יהודית יצרנית שאומנותה אמנותה.
בין חלום האקדמיה לבין הקמתה בפועל עמד המחסור בתקציב. שץ עצמו יצא לגייס את התמיכה הכספית, בתקופה זו כבתקופות מאוחרות יותר. האמן והמורה הקדיש שנים תמימות לפיתוח המנהלי של "בצלאל". המוסד נשען על תרומותיהם של עשירים יהודים גרמנים. הפטרונים הונעו על ידי האידיאולוגיה הציונית ועל ידי שאיפות עסקיות. הם העדיפו לראות ב"בצלאל" עסק כלכלי מצליח, ולאו דווקא אקדמיה לאומנויות. המוסד העתיד לקום יהיה בראש ובראשונה מפעל לייצור עבודות יד. בארץ ישראל של התקופה ניתן היה למצוא כוח עבודה זול, ושמה של הארץ ימשוך את הקונים.
הרקע לאמנות בצלאל
ב-1906 נוסד "בצלאל – בית המדרש למלאכות אמנות". המוסד החדש אכן היה בעיקרו בית מלאכה לייצור מלאכת יד. כמו-כן היו במוסד בית-ספר לציור ומוזיאון לאמנות יהודית, לארכיאולוגיה, ולמוצגים מן הטבע המקומי. התלמידים הראשונים, עשרה במספר, הגיעו ממזרח אירופה, והעובדות בסדנאות, ארבעים וארבע נערות, נבחרו מבין היהודיות בנות המקום. עם השנים גדל המוסד ונפתחו בו מחלקות חדשות למלאכות שונות. המחלקה לאמנות יפה הייתה ונשארה מחלקה אחת מני רבות.
"בצלאל" נוסד במקום שהיה למעשה מדבר מבחינת תרבות הקשורה באמנות פלסטית. הישוב בארץ היה מצומצם מאד, ובירושלים לא היו סממנים של מטרופולין באופן המוכר לנו כיום. תושבי העיר היו דתיים אדוקים, מנותקים לחלוטין מהתרבות האירופית. ההתעוררות התרבותית המצומצמת בארץ נטתה לכיוון הספרות והשפה העברית, תחת השפעתו של אליעזר בן-יהודה. בהתחשב בהיעדר בסיס אמנותי מקומי וכן באופיו הכלכלי של המוסד, אין להתפלא על הסגנון האמנותי המוכתב מלמעלה שהונהג ב"בצלאל".
הסגנון ה"בצלאלי" נוצר מתוך האידיאולוגיות של שץ. שץ דחה את ההתפתחויות האמנותיות שאירעו באירופה למן האימפרסיוניסטים. תפישתו תאמה את הרומנטיציזם המוקדם יותר של המאה ה-19. על יסוד התיאור המדויק של שיטת הציור האקדמית התעניין שץ בתכנים הסיפוריים של האמנות, אך לא בנושאים שעניינו את האירופים אלא בנושאים הייחודיים ליהודים ולארץ ישראל. אישים וסיפורים מהתנ"ך קיבלו ביטוי ויזואלי אוריינטליסטי. אמני "בצלאל" השתמשו אמנם בדוגמנים מקומיים – תימנים וערבים – אך לא תיארו אותם בצורה אותנטית: הדוגמנים הולבשו בססגוניות אקזוטית, והפכו לדמויות תנ"כיות דמיוניות – "העברי הקדמון", פרי תפישתם הרומנטית של מורי "בצלאל". במבט ביקורתי ניתן לגלות באמנות בצלאל מוטיבים הרחוקים מהרוח החלוצית שאותה ניסו האמנים להביע. אולי בלתי נמנע הוא שאל סגנון המושתת על אקדמיזם אירופי יסתפחו אלמנטים "נוצריים" כמו מלאכים וילדים המעופפים מעל לנביאי ישראל, או אורנמנטים של צמחייה מסורגת השאולים מן הבארוק הצרפתי.
אמני בצלאל
האמנים הבולטים של "בצלאל" הישן הם אלה שהתוו את הקו הלימודי באקדמיה, והם שיצרו את הבסיס לדימויים ששוכפלו בסדנאות המלאכה. מבין תלמידי המוסד התפתחו אמנים שקנו להם שם עוד בימי פעילותו של המוסד, אך צעירים אלה יצרו אמנות השונה מאד מהקו שהתוו האבות המייסדים.
אמנותו של בוריס שץ הייתה התגלמותה של דרך החשיבה הבצלאלית עוד לפני בואו לארץ ישראל. הוא עסק בציור, רישום, פיסול ותבליט של דמויות סיפוריות ושל דמויות אותנטיות. האחרונות נחלקו לדמויות "עממיות", במיוחד של אנשים זקנים, שנוצרו מתוך התבוננות דקדקנית ואולי סייעו לו בעיצוב הדמויות התנ"כיות. דמויות אחרות שצוירו ופוסלו מן הטבע היו דיוקנאותיהם של אנשים מפורסמים – בחלקם מכריו, ובחלקם דיוקנאות שהוזמנו אצלו בחו"ל. בדיוקנאות האלה ניכרת אותה אקספרסיביות הירואית המאפיינת את עבודותיו הדמיוניות.
בעבודותיו הסיפוריות (תיאורים של תקופת התנ"ך ושל תקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה היהודית, וגם עבודות המתארות סצנות מחיי יהודים, הקרובות באופן הצגתן לעבודותיו המיתולוגיות), מתאר שץ דמויות של אישים יהודים בולטים. פסלו הענק "מתתיהו" נראה כיום מנופח וגדוש הירואיות, וגם בעת שנוצר נראה שונה מאד מפסלי "דוד" הרנסאנסיים אשר שבהשראתם נוצרה הקומפוזיציה. הפסל כולו נרתם לשירות האקספרסיה, והוא יכול לשמש ככרזת תעמולה לרוחו של היהודי הלוחם: הנפות הידיים של מתתיהו, הבעת פניו השדופות, קפלי הבד – כולם מכוונים למטרה אחת.
עבודה אופיינית למדיום צנוע יותר היא דיוקנו של הנביא ירמיהו, בתבליט ברונזה. הנביא היהודי הזקן הוא נושא החביב על שץ: רבים מהזקנים שלו מצוירים באופן דומה, ואפילו את עצמו הוא צייר בתנוחה והבעה האופייניות לאותו "יהודי זקן וחכם". השימוש בפרטים בתבליט חסכוני מאד – נכנסו רק פרטים החשובים לסיפור. בתחתית התבליט, מחוץ לתמונה, נחרטה כתובית "ירמיהו", ולידה פסוק. ירמיהו עצמו הוא זקן חסון ומגודל, וידו הכותבת נראית חזקה מאד. על ברכיו פרושה יריעה שעליה הוא כותב, אך למרות היד הנראית כעסוקה בכתיבה, שץ מתאר את פניו ברגע של הרהור עמוק, כשברקע ירושלים בתבליט עדין. סביר להניח שאיש מאתנו לא פגש מעולם קשיש כה גדול וחזק ועם זאת רוחני כל כך, כמו הדמות שבתבליט. ירמיהו של שץ הינו, בראש ובראשונה, סמל יהודי.
אפרים משה ליליין הגיע לארץ ישראל עם בוריס שץ. הוא צייר בסגנון ה"ארט נובו" האירופי, וליתר דיוק ה"יוגנד שטיל" הגרמני של סוף המאה ה-19. הקווים והסלסולים נערכו בדיוק על-פי המקור האירופי, אך הנושאים היו בצלאליים אופייניים, בעלי גוון אוריינטליסטי מובהק. צילומים שצילם ליליין כהכנה לציורים מראים את המודלים הלבושים בגלימות יפות, והנשים אף קושטו בשלל תכשיטים. כל האביזרים שיתוארו בציור, נמצאים בצילום. בציור נלקח המודל מסביבת הצילום והושם בסביבה המתאימה לסיפור התנ"כי, עם עיטורים מסוגננים. ליליין התעלם מתכונה נוספת של המודלים שלו – הבעתם הטבעית: האנשים בצילומים נראים עצובים, קשי-יום, נבוכים, או משועממים (כמו הדוגמנית לציור "רחב"). ברישומיו המדויקים של ליליין ההבעות אותנטיות, אך בציוריו המוגמרים בסגנון ה"יוגנד שטיל" הן נהפכות לעתים לדרמטיות, לעתים לסתמיות כחלק מהרוח הדקורטיבית, ובכל מקרה אין בציורים אלה זכר לאנשים העניים.
שמואל הירשנברג היה ממורי "בצלאל" הראשונים. הוא צייר ציורי שמן גדולים בעיצוב ובטכניקה האופייניים לציורי היסטוריה אירופיים ורוסיים של המאה ה-19. נושאי הציור הם היהודים – ההווי היהודי במזרח אירופה מזה, ונושאים היסטוריים יהודיים בעלי משמעות מזה. ציורו "היהודי הנצחי" הוא אלגוריה למצבו של היהודי. ממרכז התמונה פורצת דמות טרופה ומבועתת בריצת אמוק, בורחת בהיסטריה. לרגלי הדמות שרועות המוני גוויות, ומצדדיה ומעליה סוגר עליה יער של צלבים כהים וענקיים. היהודי של הירשנברג הוא ניצול בודד, שמאחוריו עבר שחור משחור.
בארץ ישראל צייר הירשנברג דיוקנאות, קטעי הווי ונוף, ובעבודתו ניכרה התבהרות בצבעים ובאווירה. השינוי נקטע עם מותו ב-1908, שנה לאחר בואו לישראל.
ציוריו של אבל פאן עברו בארץ ישראל שינוי מלוח צבעים כהה לבהיר בהשפעת האימפרסיוניסטים, כשהארץ משמשת לו מה ששימשה מרוקו לדלקרואה בשעתו. פאן ראה את עצמו כאוריינטליסט, והשתמש רבות במודלים חיים המלובשים ומבוימים כיד הדמיון הטובה עליו. דמויות מבוימות אלו שימשו כמעין איורים לתנ"ך. פאן השתמש רבות בפסטל, התמחה במעברים רכים, והצבעוניות תופשת מקום חשוב ביצירתו לא פחות מהסיפוריות. את אברהם הוא צייר על פי הדימוי המקובל של סב זקן לובש גלימה הפורש את ידיו השמימה. למרות הבנאליות מהבחינה התיאורית, השימוש בפסטל הופך את הציור לשונה מאד מציוריהם של שאר מורי "בצלאל".
שמואל בן-דוד הוא מורה נוסף בבצלאל שצייר בסגנון ה"ארט נובו". בן-דוד צייר בסגנון רומנטי וסמלי נושאים יהודיים מתקופות שונות, ואפילו נושא אותנטי כמו "החלוצים", לובש אצלו נימה אלגורית. את הדמויות בציור זה הוא העמיד בתנוחות דרמטיות מלאכותיות, וסביבן צייר דקלים "סמליים" דקורטיביים. לציור זה, כמו לציורים רבים של בן-דוד, שורטטה כתובית בתחתית הפורמט, מחוץ למסגרת הציור גופא. בן-דוד ערך רישומי הכנה מדויקים ביותר לעבודותיו, עם נגיעות באקווארל. עבודותיו הסופיות בוצעו בטכניקות מעורבות: צורפות, תבליטים, שילוב של ציור עם צילום, וכן שטיחים עשויים אריגה מגוונת, עם רקמה, פיסות בד מודבקות וחרוזים שזורים.
דעיכת בצלאל
תקופת הפריחה של "בצלאל" נמשכה שנים אחדות. תערוכות של "בצלאל" נערכו בערים ברחבי אירופה, ואפילו בניו-יורק. עבודות שנוצרו בסדנאות על פי הדגמים שהכינו המורים, נמכרו בהצלחה: עבודות רבות יותר של יוצרי "בצלאל" נמצאות בחו"ל מאשר בישראל. למרות זאת, קשיים כלכליים פקדו את המוסד ועמם דרישות מצד הפטרונים בברלין לערוך שינויים בהנהלת המוסד. השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה עברו על שץ במאבקי שליטה על האקדמיה שלו. עם פרוץ המלחמה נסגר המוסד וימי השגשוג הגיעו לקצם. גם לאחר המלחמה לא חזר המצב לקדמותו. הביקורת על הדרך האמנותית שהנהיג שץ גברה, וב-1923 נקבעה אבן דרך ב"מגדל דוד", כשקבוצה של יוצאי "בצלאל" הציגה תערוכה של ציורים הרחוקים מאד מהדרך המקורית של "בצלאל". האמנות הישראלית התפתחה בדרכה הטבעית, הרחק מן האוריינטליזם הזר, דמויות התנ"ך הדמיוניות ושיטות העבודה של המאה ה-19.
"בצלאל" המשיך לפעול במתכונתו הישנה עד 1929. בוריס שץ נפטר שלוש שנים לאחר מכן, בשעת מסע התרמה בארה"ב. המוסד נפתח שנית ב-1935… אך זהו כבר סיפור אחר.
נכתב כעבודה (ככל הנראה לקורס על אמנות ישראלית, מרצה: ד"ר מרים אור). המדרשה להכשרת מורים לאמנות, רמת השרון, 1991(?). לא צורפה רשימת מקורות. עריכה: דצמבר 2017.
