אחי הדוב, סרט האנימציה החדש של וולט דיסני, נותן לנו נקודת מבט דובית על רדיפת דובים בידי בני-אדם. אריאל צֹבל ראה את הסרט והתרשם מסיפור מצוין בעטיפה ילדותית.
לילדים
אחי הדוב הוא סרט ילדים. שלא כמו במוצאים את נמו או בשרק, הקריצות לקהל המבוגר מעטות, האנימציה סכמטית וחסרת מעוף (ולא בגלל השימוש בטכנולוגיית הדו-ממד המסורתית) וכמה מהנוסחאות הסיפוריות שחוקות. אולם מבעד לעטיפה הבנאלית, הסרט בנוי על סיפור חזק ולעתים אף מפתיע ואמיץ. קשה לכתוב על הסרט בלי להתייחס בפירוט לסופו, ולכן אם טרם צפית בו – ראה/י הוזהרת!
הסיפור
הסרט משלב שלושה נושאים סיפוריים-קולנועיים: התבגרות, מסע ומטמורפוזה. קינאי, הצעיר מבין שלושה אחים החיים בתקופת הקרח, קיבל בטקס התבגרותו ייעוד וזהות ("טוטם") של "דוב האהבה". קינאי מעדיף גבורה על פני אהבה, ואת עלבונו הוא מבקש לנקום בדוב שאכל דגים שהאחים לכדו. שני האחים המבוגרים מבקשים לעצור את קינאי ונקלעים לעימות עם הדוב, שבמהלכו נופל האח הבכור מקרחון ונהרג. קינאי רודף אחר הדוב והורג אותו. ההרג הבלתי מוצדק של הדוב מקומם את הרוחות, ורוח האח המת הופכת את קינאי לדוב. קינאי מבקש לחזור לגופו האנושי, ולשם כך עליו להגיע להר שהרוחות שוכנות בו. גור דובים נטוש בשם קודה נדבק אליו והופך למדריכו למסע. כצפוי, המסע יבגר את קינאי ויפגיש אותו עם גורלו כדוב האהבה.
אדם בעור של דוב
כמו נילס הולגרסן, כך גם קינאי עבר מהפך גופני שפתח את אוזניו ואת פיו ל"שפת החיות" – במחיר של מניעת דיבור עם בני-אדם, שאינם שומעים מפיו המכושף אלא נהמות ושאגות. בפשטנות מאכזבת, כל עולם החי – מלבד בני-האדם – מצטייר כמקשה מסתחבקת אחת, הדוברת אנגלית רהוטה. וגם הדגים נותרים בחוץ, כקורבנות אילמים ומחופצנים של בני-אדם ודובים; כוח הדמיון והאמפתיה של יוצרי אחי הדוב נעצר ב"חיות מאכל".
כדוב טרי, קינאי לומד עד מהרה שחיי דוב תלויים בבריחה מתמדת מרצחנותם של בני-אדם חמושים. הוא מגלה שבני-אדם אינם עוצרים לשמוע הסברים או אזהרות. הרודף התורן הוא דנאהי, האח האחרון שנותר בצורתו האנושית. בדומה לנילס, המתעלל בחיות שנענש בהתגמדות, קינאי צריך לחוות את חיי קורבנותיו כדי להגיח מהשפעת הכישוף בוגר וטוב, אך הוא מתקשה לאמץ את נקודת המבט החדשה. מבחינתו, הוא נותר אדם החווה סיוט זמני וזר.
כשקינאי והגור קודה מביטים בציור קיר המתאר עימות בין דוב ענק ובין אדם דקיק שבידיו כידון (דובים היו מציירים את זה אחרת!) קינאי, ממעמקי אנושיותו, אומר: "מפחידות, המפלצות האלה" ומתכוון לדוב. וקודה עונה: "כן, בעיקר כשהן מחזיקות את המקלות ההם". גופו הדובי של קינאי לא הספיק לו כדי שיאמץ הכרה דובית. הוא עדיין זקוק להדרכת גור הדובים כדי להזכיר לו שכמעט נרצח בידי אחיו החמוש.
הגרסה האנושית
הסרט נפתח מנקודת מבטם של בני-אדם דווקא: סיפור של נער מתוסכל, בעולם שבו דובים הם מתחרים מסוכנים. אמנם המספר יתגלה כאח האמצעי, דנאהי, שכבר יודע כי דובים אינם "מפלצות" ו"גנבים". בסיפור המסופר מפי דנאהי, קינאי לא טרח לשמור על סל הדגים המתים מפני דובים, והמרדף אחר הדוב ה"גנב" נבע מגאווה נקמנית, מתוך הסתכנות מטופשת וללא הצדקה להרג הדוב. אבל מהי בעצם הבעיה בעיניו האנושיות של דנאהי? האשמת-שווא נגד הדוב, שבסך הכל מצא דגים מתים המונחים ביער? נקמנות? חוסר זהירות? כפירה בסמכויות המבוגרים והרוחות?
הגרסה הדובית
יוצרי הסרט השהו ברוב חוכמה את הגשת הגרסה הדובית לצופים. לא רק קינאי צריך להתבגר ולהתעלות על מגבלות נקודת המבט האנושית שלו כדי לקלוט את הסיפור הדובי אלא גם אנו, הצופים.
לכן רק בסוף המסע חושף קודה את סיפורו שלו: עד לפני זמן לא רב הוא חי עם אמו. והנה צייד – אחת מאותן מפלצות עם מקל – רודף אחר אמו ומנסה להרוג אותה. האם בורחת וקודה מסתתר. היא מבקשת להגן על הגור שבמחבוא ומנסה לומר לצייד שיתרחק ממנה, אבל הוא תוקף ודוחק אותה לפינה, ואחריו חבורת ציידים שלמה. במהלך ההתקפה נשבר גוש קרח שעליו עמדה. היא נפלה ונעלמה, אך קודה מצפה לשוב ולראותה.
הקונפליקט של הצופה
קיבלנו שתי גרסאות שונות לאותו סיפור: בגרסה האחת, הדוב/ה (ללא מין) מוצג במונחי הפונקציה שהוא ממלא בחיי בני-אדם, ורדיפתו היא לא יותר מביטוי של מידה רעה; ובגרסה השנייה מופיעה אם המבקשת להגן על בנה, מנסה להזהיר במקום להתעמת ומותקפת באכזריות כחלק ממסורת של רדיפת דובים. הסיפור הכפול מחייב את הצופה לעמת את שתי הגישות זו עם זו, ולא להסתפק ב"אנתרופוצנטריות" או ב"סנטימנטליות".
אמנם חבל שמהלך עלילתי מבריק זה מסתיים בפשרה. קינאי המבועת מתוודה בפני קודה שהוא "עשה מעשה רע מאוד". קודה בורח, ואפשר לצפות ממנו שינטור טינה גלויה לרוצח אמו, אולם השיקולים המסחריים של דיסני מחזירים את קודה במהירות לזרועות המפלצת.
הבחירה בחייתיות
שיא התעוזה בסרט מופיע לקראת סיומו. אחיו החמוש של קינאי כמעט הורג אותו, ואז משיבה רוחו של האח המת לקינאי את צורתו האנושית. קינאי זוכה מחדש בקולו האנושי – במקום השאגה הדובית המפחידה, הבלתי מילולית, שהייתה הביטוי המובהק לחוסר-האונים שלו בעקבות הכישוף. קודה נותר מאחור, חורק באוזני האחים בקול בלתי מובן, אפילו דוחה, בניגוד מכאיב למתיקות של קולו באוזני הדובים. אולם קינאי שומע אותו. קינאי מאמץ את גור הדובים אל לבו ואומר לאחיו, דנאהי: "הוא צריך אותי".
הסיום החתרני
קינאי החליט: הוא לא ישוב עם אחיו לשבט. רוחו של האח המת מחוללת את המטמורפוזה השלישית והאחרונה: קינאי שב והופך לדוב. והפעם מתוך בחירה.
הפילוסוף התועלתני, ג'ון סטיוארט מיל, כתב שטוב להיות אדם אומלל מחזיר מאושר. עבור מיל, המבטא בכך את המוסרנות הנפוצה (שאולי היינו מצפים מדיסני לייצג אותה) העדפת האנושיות על פני החייתיות מובנת מאליה – עד כדי כך שאין צורך לבדוק מהי החייתיות. קינאי, לעומת זאת, נאלץ לבדוק היטב דוביות מהי. לא זו בלבד שבעקבות זאת הוא בחר להיות דוב אלא הוא גם עשה זאת לאחר שאנושיותו כבר הושבה לו; אולי כדי לכפר על רצח אמו של קודה, ואולי מכיוון שמצא את מקומו ואת ייעודו בקרב הדובים.
בעיני כל מי שגדל (כמו מיל וכמו כולנו) על מסורת של סדרי עולם מדרגיים, אנתרופוצנטריים – החלטתו של קינאי מבוססת על רעיון בלתי נסבל. לשוב לקהילה האנושית ולהפוך לפטרון הדובים (או פטרון האווזים, במקרה של נילס) זה בסדר; אבל להישאר דוב?! כל הכבוד ליוצרי אחי הדוב על ההעזה.
אחים עכשיו
אף-על-פי שעלילת הסרט מתרחשת בתרבות רחוקה, אחי הדוב אקטואלי בהחלט. דמוניזציה של דובים כיצורים אכזריים וכגנבים היא תופעה נפוצה בצפון אמריקה, והיא מובילה לטבח שלהם – בנשק חם ולא בכידונים – לעתים על-ידי אנשים חמושים על דעת עצמם, ולעתים על-ידי השלטונות.
דמוניזציה של חיות בכלל, כהבניה של אידיאולוגיה רצחנית, היא תופעה רחבה הרבה יותר. למשל, בישראל משתוללת הדמוניזציה של חתולים בידי השירותים הווטרינריים. למרבה הצער, בעולם שלנו אין רוחות שיהפכו וטרינרים רשותיים לחתול, כדי שיתבגרו וילמדו לראות את העולם מנקודת המבט של קורבנם.
המעט שיש לנו הוא ילדים שיצפו באחי הדוב ובסרטים דומים, יפתחו בעזרתם יכולת לבחון את העולם מנקודת המבט של הקורבן – ואולי יבצעו בבוא היום בחירה דרמטית משלהם: לשמור על יכולתם המיוחדת כדי להיות עם החיות שזקוקות להגנתם.
יוצרי הסרט
Brother Bear (2003). Buena Vista Pictures, Walt Disney Pictures. Directors: Aaron Blaise, Robert Walker. Producer: Chuck Williams. Screenwriters: Tab Murphy, Lorne Cameron, David Hoselton, Steve Bencich, Ron J. Friedman.
פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 142, 19.3.2004.
