גאון הקומיקס שנפטר ב-15.2.2005 בטרם עת, דודו גבע, הותיר אחריו את אחת מדמויות בעלי-החיים המעניינות ביותר בתרבות הישראלית. דמות הברווז של גבע עשויה לעורר את הקהל להרהר מחדש על היבטים מושכחים ומושתקים בקשר שבינינו לבין חיות ממינים אחרים. אריאל צֹבל משרטט קווים לדמותו של הברווז. (פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 190, 18.2.2005).

אין הבטחה בברווז?

במבט ראשון, נקודת המוצא של גבע אינה מבטיחה. ראשית כול, דמות הברווז המפורסמת שלו נוטה לייצג בני-אדם ולא ברווזים. מאפיין זה של הדמות בולט במיוחד במדור "שתיקת הברווז" בעיתון "העיר", בשנים האחרונות לחייו של גבע. במובן זה גבע השתמש בדמות הברווז ככלי כמעט ריק להגשת תוכן אנושי (תוכן מחיי הגבר התל-אביבי הפנוי והדחוי, במקרה של "שתיקת הברווז"). ושנית, נראה שגבע בחר בברווז משום שברווזים נראו בעיניו מגוחכים ועלובים – כלים ראויים לביטוי של גיחוך ועליבות מחיי האדם. 

סיפורו של מגוחך

עם זאת, אצל דודו גבע להיות מגוחך זה איכשהו האפשרות המכובדת ביותר. הפקיד הקטן, וכמוהו הברווז, הם גיבורי הקומיקס כי הם מעוררים הזדהות יותר מהמצליחנים, הבוסים, העשירים והקצבים, שהם עוד יותר מגוחכים, מסתירים חולשות עלובות מאחורי חזות ההצלחה, או פשוט רעים. לכן העובדה שברווזי גבע הם קטנים, בעלי הילוך מתנודד, מגעגעים, כנפיהם קטנות מדי והם חסרי אונים מול אויביהם באופן כללי – כל אלה אינן תכונות שליליות בחשבון גבע הסופי, אלא הן דווקא התכונות המכוננות דמות שנקשרים אליה ורוצים בטובתה. השאלה שנותרה היא זו: עד כמה נושאים הגיבורים האלה תכנים ברווזיים, ובאיזו מידה ראה בהם גבע מעטפת לדמויות אדם, באופן המביא לאשרור אלימותה של החברה האנושית כלפי ברווזים ממשיים?

בין מושג הברווז לברווז עצמו

אף-על-פי שהמעטפת הברווזית ביצירת גבע מכסה לא פעם על טיפוסים אנושיים מסוימים, יש לה גם אינספור משמעויות אחרות. הספר "הברווז" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994) כולל, בין קטעי הקומיקס של גבע, חבילה גדולה ומבולבלת של ייצוגי ברווזים ששועתקו מתוך קטעי דפוס שראו אור בישראל (עם מעט מאוד קטעים מחו"ל) משנות החמישים ואילך. אם סלט הציטוטים הזה נושא משמעות כלשהי, הרי היא שהתרבות עושה שימוש חסר הבחנה במושג הברווז, תוך המשכיות רציפה בין השימוש במושג גרידא ובין ניצולם האלים של ברווזים בשר ודם.

גבע זרק לספר בליל של דימויי ברווז במוצרי תרבות המוניים כגון פרסומות למוצרי ניקוי, שירי ילדים וכתבות שיש בהן אזכור קלוש בלבד של המילה "ברווז" – ולצידם חומר רב מתוך ספרות חקלאית וכן כתבות אוהדות לציד ופרסומות לבשר. קשה לדעת עד כמה מתעמקים קוראיו של גבע בציטוטים אלה, ועד כמה הם מבחינים בזוועה המבצבצת מתוך המשחק שבין דימוי תמים לכאורה ובין האלימות הקיצונית שעליה מצביע הדימוי. גבע אהב את הניגוד הזה, אך לא פחות מכך הוא נלהב לחשוף לעיניים העירוניות-עכשוויות-מתוחכמות סגנונות מבע שכוחי אל, מלאי פאתוס, בעלי הומור נטול תחכום – כגון כתבות עתיקות מ"הארץ שלנו" לילדים או מ"משק העופות" ללולנים. הציטוטים עלולים אפוא להיקרא בתור לא יותר מניסיון להגניב באמצעות ניעור האבק מעל קודים תרבותיים מיושנים.

ברווז-אדם-ברווז

רוב "הברווז" הוא אוסף יצירות מקוריות של גבע. למרות ההאנשה, ההגחכה והדגש על סגנונות וז'אנרים הנושאים תכנים ספציפיים, לא-ברווזיים, מתרבויות שונות – גבע הצליח שוב ושוב להעלות אל פני השטח את אסונם של הברווזים. למשל, הקומיקס "במחנה" מגולל את סיפורם של ברווזים צעירים המגיעים למשק פיטום, תוך הקבלה נרחבת לסיפור של חיילים בבסיס טירונות. אפשר היה לדחוק את הברווזים לחלוטין לתוך עולמם של טירונים ולהשיג אפקט קומי וביקורתי – למשל, בכל הנוגע לפטריוטיזם התמים של הברווזים, שמשימתם היא להישלח למות.

אולם גבע חגג בווירטואוזיות את יכולתו לדלג לסירוגין בין שני העולמות. לצד נושאים חייליים לחלוטין, כגון הענשת הברווז החוכמולוג בסיבובי ריצה עם קיטבג על הראש, שבים נושאים אנושיים מסוימים אל עולמם של ברווזים במציאות (אם כי זו מציאות לגמרי לא מתועשת; דודו גבע, כמו אורוול ב"חוות החיות" ולורד ופארק ב"מרד התרנגולים", נטע את סיפוריו בעולם חקלאי לא מתועש וחופשי יחסית, שקל לזהות בתוכו אינדיבידואלים, יחסים ופעולות – ולספר עליהם). הברווזים ב"במחנה", כמו טירונים, עובדים על פיתוח הגוף, אולם כברווזים במשק, הפיתוח עבורם הוא השמנה גרידא, והחניך המצטיין הוא הברווז המבקש לשתות עוד כוס שמן. האימה – גדולה אף יותר מן הצפוי בסיפור של טירונים – מבצבצת מתוך הערות כגון "דודתי ז"ל הייתה פה מחזור אוגוסט" – מחזור שכולו כבר מת. האימה מתקרבת לשיאה כאשר המפקד מודיע: "מחר אתם יוצאים לצרפת". סופו המורבידי של הקומיקס מראה את משאית הקיבוץ והמטוס מובילים אריזות "כבד ברווז" שמתוכן בוקעת עדיין שירה של אהבת הארץ.

צחוק כואב

האפקט הסאטירי של הצגת הברווזים כמשתפים פעולה עם מנצליהם ניכר בחדות רבה בקריקטורות "שירת הברווז" שפורסמו בעיתון "חדשות" וקובצו יחד ב"הברווז". גבע יצר קריקטורות רבות על בסיס מספר מצבי אלימות טיפוסיים, כגון: אטליז ובו קצב העומד לשחוט ברווז על השולחן לעיני לקוחה, חצר פיטום מגודרת ובה ברווזים וחקלאי, משאית "הוד העמק" המובילה ברווזים למשחטה, או מטבח ובו עקרת בית וברווז מתבשל בסיר. בכל המצבים הללו, האפקט הקומי נשען על הפרה מפתיעה של ציפיותינו ממצב כזה של אלימות טוטאלית. הברווזים כמעט תמיד עדיין חיים, פקוחי עיניים, מתַקשרים עם מעניהם ורוצחיהם בדיאלוג עשיר, אישי ומתוך מידה מסוימת של יכולת התנגדות. הם מסוגלים לסייע לעבודת הקצב/הנהג/עקרת-הבית/החקלאי (הברווזים דוחפים את רכב ההובלה שנתקע), לקבל ממנו שירות אדיב (החקלאי שואל: "מה תרצו למנה האחרונה?"), ללעוג לו (על חוסר מיומנות בשחיטה), להתנגד (הברווזים חטפו חקלאי ודורשים כופר "דלי של תולעים ומטוס לכינרת") או לשתף פעולה מרצון בהשמדת עצמם (הברווז באטליז אומר ללקוחה: "הוא יבוא עוד 5 דקות. רוצה בינתיים ביס?").

לעיתים נדירות יש לקריקטורות טון מוסרני יותר ("נקישות השיניים שלהם יוציאו אותי מדעתי", אומר הנהג בדרך למשחטה) אך גם אז מדובר במצב של מחאה התלושה מן המציאות. הרגשת האבסורד היא שמעידה על הזוועה – לא זעקת כאב ומחאה. הבנת הזוועה הכרחית לפיתוח ציפיות מסוימות מהמצב המתואר בקריקטורה, וההפתעה משבירת הציפיות – כך לא יכול להתנהג ברווז תחת הסכין! – היא מקור הצחוק.

הצחוק מצביע אפוא על העוול והסבל, ומעורר בעקיפין את המודעות להם תוך זהירות מפני רצינות מוסרנית העלולה לאטום את הקורא המתגונן. הסאטירה של דודו גבע מהלכת אפוא על חבל דק בין הצגת עובדות קשות מנקודת מבט ביקורתית ובין הצחקה המתפקדת כהרחקה רגשית ויצירת סיטואציות דמיוניות הגורמות לעובדות להיראות בלתי מציאותיות. כך בדמות הברווז של דודו גבע, כמו בדמויות אנטי-גיבור אחרות שיצר.

דודו גבע ואנונימוס

המטען הביקורתי בעבודתו של דודו גבע ביחס לפגיעה בברווזים וב"חיות משק" בכלל עורר באנונימוס עניין כבר לפני שנים. גבע התיר לעמותה לפרסם קריקטורות מפרי עטו בחוברת "תשובות לשאלות נפוצות", ומאוחר יותר – להדפיסן על חולצות.

מותו של דודו גבע השתיק את אחד הקולות המקוריים והמפתיעים ביותר שהושמעו בארץ מתוך הזדהות עם קורבנות בעלי כנפיים.