בתאריכים 29-30.4.92 נערך מפגש בין כיתת לימוד תורת החינוך, שנה ב', מן "המדרשה להכשרת מורים לאמנות", ובין חניכי "בית נועם". המפגש נערך במסגרת פעילויות החובה של המדרשה – אימוני הוראה (מורה: הדסה שרשבסקי) ופרויקטים (מרכזת: אסנת הוכמן). השתתפו בו 21 סטודנטים (וליתר דיוק: 19 סטודנטיות ושני סטודנטים), ו-24 חניכי "בית נועם", בסיוע צוות הבית.
מטרת המפגש העיקרית נקבעה כהפעלה של חניכי "בית נועם" בעשייה בעלת צביון אמנותי. עדיפות ניתנה לציור או לבנייה של אובייקטים עמידים אשר יאפשרו לחניכים ליהנות מהם זמן רב לאחר סיום הפרויקט.
כשבועיים לפני מועד הפרויקט יצאו ל"בית נועם" 5 תלמידות בלוויית אסנת הוכמן. הן קיבלו מידע על המקום, שוחחו עם החניכים ובחנו את השטח. לאחר שיקול ודיון הוחלט לצייר על קיר המוסד ציור בנושא "גן ציבורי".
"בית נועם"
"בית נועם" נמצא בשכונת מגורים בקריית-אונו. זהו מבנה חד-קומתי מארך המורכב ממספר כיתות ומחדרים נוספים. ליד הבניין חצר עם דשא.
"בית נועם" הוקם על-ידי עמותת הורים של חניכי מוסד "ונצואלה" שבמעוז-אביב, עבור חניכי "ונצואלה" שבגרו וחוק חינוך חובה אינו חל עליהם עוד. היוזמה הפרטית התגבשה לאחר שלא נמצאה מסגרת מתאימה עבור נערים ונערות אלו לאחר גיל 16. כיום, המבוגרת שבין החניכות היא בת 20 בלבד, אך המוסד אינו מגביל את גיל החניכים והוא מתוכנן לשמש כמסגרת לכל החיים.
ב"בית נועם" נמצאים 24 נערים ונערות הסובלים בדרגות שונות, בדרך-כלל מלידה, מפיגור שכלי וממגבלות מוטוריות. חלקם שולטים בשפה במידה סבירה והם מנהלים שיחות וכותבים. אחרים אינם מסוגלים ליצור קשר עם הסובבים, והמטפלים אינם יודעים באיזו מידה מבינים חניכים אלה את המתרחש סביבם. כמה מהחניכים מסוגלים לנוע בכוחות עצמם בזחילה, בהנעת כיסא גלגלים או בהליכה עם תמיכה. לאחרים אין כמעט שליטה בגופם. המקרה הקשה ביותר מוגדר כצמח.
"בית נועם" פועל שישה ימים בשבוע, מהשעה 08:00 ועד לשעה 14:00, ואחת לחודש גם בשבת. החניכים מחולקים לשלוש כיתות, שבכל אחת מהן נמצאים כ-8 חניכים ברמות שונות של נכות גופנית ופיגור שכלי. בכל כיתה נמצאים שלושה אנשי צוות. המוסד מקיים פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תרפיה במוזיקה ובאמנות, וחניכים בעלי יכולת גבוהה יחסית משתתפים גם בריכוזים לימודיים יותר. השנה החלו החניכים לעסוק בעבודה תמורת שכר – מיון של פריטים עבור מפעלים, במשך שעה ביום. הנהלת המוסד, בגיבוי החניכים, מתכוונת להרחיב מסגרת זו לארבע שעות ביום.
ציור הקיר – תכנון העבודה
הקיר שהציור צויר עליו נמצא בחלקו החיצוני של המבנה העיקרי. הקיר פונה אל המעבר הראשי ואל הדשא. אורכו כ-18 מטרים, וגובהו כ-3 מטרים. בקיר קבועות שלוש דלתות המחלקות אותו לארבעה חלקים (לא שווים), ובכל קטע קיר שבין שתי דלתות קבועים שני חלונות בגובה כ-2.2 מטר.
תכנון ציור הקיר לא היה מדוקדק והתבסס על מספר סקיצות עיפרון קטנות של תמונות מהווי גן ציבורי עם עצים, עשבים, שיחים, פרחים, ציפורים, כלב, ספסל, גדר ופנס. לא נקבעו מראש קומפוזיציות מדויקות ולא נקבעו צבעים.
הדגש בתכנון הושם על שיתוף הנערות והנערים במלאכת הציור. הוכנו מראש מקרטון-ביצוע תדמיות (שבלונות) של פרחים, ציפורים וכו'. עקב מגבלותיהם של רבים מן החניכים הוכנו גם כלי צביעה מיוחדים – ספוגים הנקשרים ברצועת בד סביב כף היד, כך שניתן לצבוע באמצעותם על-ידי הפעלת לחץ בלבד.
הציור נעשה במספר שלבים: ראשית צוירו הקומפוזיציות הכלליות בעיפרון בעזרת התדמיות, לאחר מכן מולאו הצורות בצבעים, ולבסוף נערכו תיקונים בניסיון לגוון בצבעים ולהגיע להאחדה סגנונית.
היום הראשון
המפגש הראשון בין הסטודנטים לחניכים נערך בכיתות – שיחה מקדימה על הפעילות הצפויה ועל נושא הגן הציבורי. לאחר מכן התפזרו סטודנטים לאורך הקיר עם החניכים החזקים יותר מבחינה מוטורית (כמחצית מכלל החניכים), סטודנט עם כל חניך. בתחילת העבודה שרטטו החניכים בעיפרון צורות על-פי דגמים. העבודה התבצעה כאשר החניך יושב על כיסא הגלגלים שלו והסטודנטית מנחה את ידו, בדרך-כלל. לעתים הצליח החניך לעקוב כברת דרך אחר קו המתאר של התדמית בכוחות עצמו, ולעתים הנחתה הסטודנטית את ידו ואף סגרה את אגרופו האוחז בעיפרון מכיוון שהאחיזה הייתה חלשה מידי.
אחדות מן הסטודנטיות בחרו להתחיל את העבודה בצבע, ואחרות עברו לצבע לאחר השרטוט בעיפרון. עם תחילת העבודה הסתבר שרבים מן החניכים מסוגלים לאחוז במכחול ולשלוט בו, והם אינם זקוקים לספוגים שהוכנו מראש. העבודה בצבע נעשתה הן בתוך תדמיות הקרטון המוצמדות לקיר, הן בתוך שרטוטי העיפרון, ובתוך שטחים גדולים – ללא הגדרת תחום. החניכים הפעילים ביותר נזקקו למעט עזרה, יחסית: הנער אוחז במכחול בעצמו וצובע, ולידו סטודנטית המגישה לו צבע כאשר הוא אוזל מן המכחול, ומחזירה את ידו למקום הנכון כאשר היא נשמטת.
בכמה מקרים השתתפו בעבודה נערים ונערות שאחיזתם במכחול חלשה יותר, והסטודנטיות אחזו בידיהם והנחו אותן לאורך כל הדרך. לעתים הייתה השתתפותו הפיזית של החניך סבילה לגמרי, ולא אחת קרה שחניך הפנה את מבטו הצדה כך שקשה היה להבין עד כמה הוא מעוניין להשתתף ועד כמה הוא מודע לנעשה. יש לציין שעקב תנוחת הישיבה הנדרשת מול הקיר והיעדר האפשרות להשעין את הידיים כראוי על משטח, רבים מן החניכים מיעטו להשתתף בעבודה ואף נעדרו ממנה לחלוטין.
מרבית החניכים שאכן השתתפו בעבודה היו פעילים יותר. הם בחרו את הצבעים וצבעו מתוך ריכוז בפעולה. הם נזקקו לתמיכה כאשר קטע הקיר עליו עבדו היה נמוך או גבוה. העמידה קשה גם לחזקים שביניהם, ולכן המעטים שציירו בעמידה עשו זאת כאשר מישהו תומך בהם מאחור ואדם נוסף תומך ביד המציירת. יוצא דופן היה אילן, שהצליח לעמוד זמן רב בכוחות עצמו וצייר עלווה של עץ. בניגוד לשאר הנערים והנערות, הוא השתמש במספר צלחות עם צבעי ירוק ותכלת שונים, וכל פעם בחר לטבול את המברשת בצלחת שונה. תנועות הצביעה שלו השתרעו על שטח גדול, יחסית (משיכות מברשת באורך מרבי של כמה עשרות ס"מ). הוא שקע בציור לזמן רב, כשהסיוע היחיד שהוגש לו הוא תמיכת גופו בעמידה. אף-על-פי שלא דיבר, נראה שהתלהב מאוד מהעבודה, שכן הוא חרג מאזור העץ המסומן על הקיר ולא הגיב כשביקשו ממנו הסטודנטיות לעצור. הוא הפסיק, למעשה, רק כאשר עצרו אותו פיזית.
העץ של אילן צויר מכתמים ומקווים מקוטעים בגוונים שונים, והוא היה מגוון ו"טבעי" יותר מכל האלמנטים השטוחים והחדגוניים שצוירו עד אז. בעקבות הצלחתו פרץ ויכוח נוקב בין הסטודנטים לגבי גימור הציור: היו שצידדו בגימור "טקסטוראלי" והבעתי, ואחרים התלהבו מ"שטוח" ואחיד. בסופו של דבר לא נפלה כל החלטה. הציור הושלם למחרת על-ידי כמה מן הסטודנטים שכל אחד מהם צייר כראות עיניו, ואילן צייר עץ נוסף.
היום השני
ביום השני הוחלט שהציור יושלם על-ידי סטודנטים בלבד, מכיוון שהחניכים מתקשים מאוד לצייר פרטים קטנים ולהגיע לחלקי הקיר הנמוכים והגבוהים. העבודה עם החניכים התמקדה בציור על קרטונים שהונחו בחצר על גבי שולחנות, על-פי תדמיות הקרטון של ציור הקיר – לכל חניך ניתן קרטון ביצוע שלם והתדמיות הונחו על הקרטון, כך שבסיום העבודה היה לכל אחד קרטון משלו מכוסה בציורים.
תנאי העבודה הנוחים יחסית אפשרו הפעם שיתוף של כל חניכי המוסד, כמעט. החזקים לא נזקקו לעזרה ממשית, והעניין התמקד בחלשים. כמה חניכים שהתקשו מאוד להחזיק מכחולים מצאו בספוג כלי נוח: כאשר הספוג קשור ליד, אין צורך להתאמץ במיוחד כדי לטבול אותו בצלחות הצבע ולהניח את היד על התדמית – הצביעה מתבצעת כתוצאה מהלחץ שמפעיל משקלה של היד.
צביעת הקרטונים על השולחנות הייתה משימה קשה עבור כמה מן החניכים, והסטודנטיות וצוות "בית נועם" סייעו להם. התמודדות עם המגבלה הגופנית הקשה ביותר נעשתה על-ידי תמי. היא אינה מסוגלת להשתמש בידיה אפילו להנעת הספוג על פני הקרטונים. ראשה הוא האיבר אותו היא מסוגלת להניע במידה הגדולה ביותר של שליטה, ולכן התקינו עבורה (ככלי קבוע, ללא קשר לפרויקט הנוכחי) רצועת גומי הכרוכה סביב ראשה, עם מוט מתכת המחובר על המצח ומזדקר קדימה, בזווית המאפשרת להגיע באמצעותו לשולחן. הצוות חיבר אל המוט ספוג, ותמי טבלה אותו בצלחת הצבע וצבעה. נראה שהיה זה מאמץ גדול עבורה, ואף-על-פי-כן היא התמידה במלאכה בריכוז מלא ובמשך זמן רב, עם סיוע מועט בלבד.
הקשר בין הסטודנטים לחניכים
עבור מרבית הסטודנטים היה הפרויקט ב"בית נועם" מפגש ראשון עם נערות ונערים הסובלים מפיגור ומנכות. מארגנת הפרויקט הודיעה מראש שתקבל בהבנה פרישה של סטודנט או סטודנטית שלא יוכלו לעמוד במפגש. על אף החששות לא פרש איש, והרתיעה של הסטודנטים לא ניכרה במיוחד. אם היו לכמה מהם קשיים לא ניכר הדבר כלפיי חוץ, והנוכחות הבולטת הייתה דווקא של סטודנטיות שיצרו קשר מידי עם החניכים המתקשרים היטב. מן הצד השני, החניכים הללו התיידדו במהירות ויצרו אווירה נוחה.
חלק חשוב מן התקשורת בין החניכים לסטודנטים נוצר באמצעות מגע גופני. הפעולות הבסיסיות של הציור התבצעו בדרך-כלל רק בעזרת תמיכה ביד המציירת. לעתים נזקקו החניכים לסיוע נוסף – תמיכת הגוף בעמידה, תמיכה בהליכה, עזרה בלבישת בגדים או בפשיטתם וכו'.
עבודת החניכים לוותה בעידוד רב של הסטודנטים. כל הצלחה קטנה זכתה בדברי התפעלות, טפיחות עידוד וכדומה. חלק מהתנהגות זו היה ודאי חיקוי לפעולת הצוות של "בית נועם", אך נראה שעבור מרבית הסטודנטיות היו השיחה והעידוד תגובה ספונטנית. העידוד ניתן לכל אחד, גם לחניכים שלא הגיבו לדיבורים.
החניכים ה"חזקים" יותר התגלו כידידותיים וחייכנים, והם נהנו מן המפגש עם הסטודנטים. כמה מהם התלהבו לשוחח לא פחות משהתעניינו בציור. שי סיפר באריכות על ביקור שערך בבית יולדות, אצל דודתו, שרון ביקש להצטלם כמה שיותר, ועל כולם האפיל בוריס, נער בעל כושר דיבור טוב יחסית וחוש הומור ראוי לציון. הוא דיבר ללא הפסק כמעט ויצר סביבו מסיבה זוטא כשהוא משמש בתפקיד הבדרן הראשי.
הפרויקט הסתיים במפגש של כל החניכים והסטודנטים בתוך אחת הכיתות. המפגש נפתח בשירה, כאשר אחת הסטודנטיות, הדר, מנגנת בגיטרה. לאחר מכן נטל בוריס את הגיטרה. בתום השירה נערכה שיחה על הפרויקט. חניכים ואנשי צוות סיפרו שנהנו והביעו את רצונם לקיים מפגשים נוספים.
לטקסט המקורי נלוו תמונות שצילמתי לתיעוד האירוע.
