רגשות… רווחה… אפליה… אחריות מוסרית, תעשיות בעלי-חיים, צרכנות, פעילות חברתית – כל המושגים האלה קשורים בזכויות בעלי-חיים. לכאורה זוהי רשימת נושאים ארוכה ומורכבת, אבל העקרונות שמאחורי זכויות בעלי-החיים מתיישבים בקלות עם האינטואיציות של כולנו, אפילו אלה מבינינו שלא שמעו על זכויות בעלי-חיים או שמתנגדים לצמחונות. לכן קל להציג את הנושא בדברי מבוא קצרים.
למי יש זכויות?
זכויות קשורות במוסר, ויש בתחום המוסר רעיונות שנראים לרובנו מובנים מאליהם. למשל, מובן מאליו שלבני-אדם מגיעה התייחסות מוסרית, ואילו לחפצים דוממים לא מגיעה התייחסות מוסרית. אבל איך צריך להתייחס ליצורים חיים ממינים שונים? איזו תכונה מקנה ליצור כלשהו מעמד מוסרי? קל להסכים לקביעה שאם מישהו מסוגל להרגיש, צריך להתחשב בו. היכולת להרגיש היא אוסף של תכונות המעידות על נפש: היכולת לחוות כאב, תענוג, תסכול, שעמום, פחד, שמחה, חרדה ורגשות אחרים הקשורים בסבל ובהנאה, וגם היכולת לרצות – להשתוקק להשיג את התפוח, לשאוף להגיע לראש הגבעה, לרצות להכין לעצמי מקום ישיבה נוח, לקוות שהחבר שלי ישחק אתי… אם למישהו יש יכולות כאלה, ובקיצור – אם יש לו נפש – אז יש חשיבות מוסרית לחוויות שלו.
אנחנו מבינים שהציפור רוצה לצאת מהכלוב ושרע לה מאחורי הסורגים, ואנו גם סבורים שיש בזה משהו רע. ומדוע זה רע? לא רק מפני שלא נעים לנו לראות ציפור כלואה או מכיוון שמישהו ביקש לשחרר אותה. מוקד הרוע הוא מה שהציפור עצמה מרגישה: רע לה בכלוב. החוויה שלה היא הבסיס להבחנה שלנו בין מקרה חשוב למקרה חסר חשיבות ובין מצב טוב ורצוי למצב רע ולא רצוי. ומאחר שרע לציפור בכלוב, אנחנו אומרים שיש לה זכות להיות חופשייה. אין דרך להוכיח שיש זכות כזו, או זכות אחרת. זוהי פשוט החלטה בסיסית – אמנם החלטה מקובלת ואינטואיטיבית ביותר – בדבר טיבו של השיפוט המוסרי: אם מישהו מרגיש, יש להרגשה שלו חשיבות!
ומי מסוגל להרגיש? זו כבר איננה בעיה פילוסופית אלא שאלה עובדתית, ביולוגית. וזוהי שאלה קשה, כי אי אפשר לחוש מה מרגיש מישהו אחר אלא רק לזהות סימנים חיצוניים לכך שהוא סובל, נהנה או רוצה להשיג משהו. המסקנה החשובה של המחקר הביולוגי בעניין היא שבעלי חוליות מכל המחלקות (יונקים, עופות, דו-חיים, זוחלים ודגים) ואולי גם בעלי-חיים מקבוצות אחרות – מסוגלים להרגיש. חלקם יותר וחלקם פחות, לחלקם הרגשות פשוטות מאוד ולאחרים יש עולם נפשי מורכב, אבל זוהי השורה התחתונה: כולם מסוגלים לחוות רגשות ולכן מגיעות להם זכויות.
אפליה
הסבל של מי שווה יותר? אם אני חכמה, האם הכאב שאני מרגישה חשוב יותר מהכאב של השכן הטיפש שלי? אם אני גבר, האם הצרכים שלי חשובים יותר מאלה של אשתי? בדיון תיאורטי, כמו במבט מבחוץ על תרבויות רחוקות, קל לזהות אפליה לרעה וקל להסכים שהיא לא מוצדקת. אבל במציאות לא קל להכיר באפליה שאתה עצמך מעורב בה. לא קל לבחון את התירוצים שלך ולהודות שהם לא מצדיקים את ההחלטות שלך.
רובנו נוהגים לייחס חשיבות גדולה לצרכים שלנו ולהמעיט מערך הצרכים של בעלי-חיים, ויש לנו אינספור תירוצים לכך. אבל כשתרנגולת סובלת כאבי תופת לאחר שהוציאו אותה בכוח מכלוב ושברו לה כנף, הכאב שלה חשוב לא פחות מכאב אנושי. נכון – היא אינה מדברת, היא לא יכולה לנהל איתנו משא ומתן, היא לא מסוגלת לפתור תרגילים במתמטיקה והיא לא יודעת המון דברים אחרים שאנחנו יודעים – אבל כל זה לא רלוונטי לשיקול המוסרי, כמו שגוון העור שלי, הכסף שיש לי או התואר האקדמי שלי אינם מקנים לכאב שלי שום חשיבות מוסרית מיוחדת. כאב הוא כאב, תסכול הוא תסכול, רצון הוא רצון. העוצמה של ההרגשה היא מה שחשוב – לא הזהות של מי שמרגיש.
אילו זכויות?
המילה "זכויות" מבלבלת. אנחנו רגילים להשתמש בה כדי לציין זכות שנקבעה בחוק. במובן הזה, לבעלי-חיים כמעט שאין זכויות: אין בחוק איסור לכלוא בצפיפות עצומה תרנגולי הודו, אין איסור לשחוט כבשים, אין איסור לחלוב פרות ואין איסור להדביר עכברים. כל זה מקובל גם לפי מערכות חוקים דתיות. אבל המושג "זכויות בעלי-חיים" הוא מושג מתחום המחשבה המוסרית: תופסים מרחק מהמציאות המוכרת ושואלים בכנות ובאומץ מה צודק, מה ראוי שיהיה ומה צריך לעשות – ומוכנים ללכת בעקבות המחשבה הזו בלי תלות בנורמות, בחוקים או בהלכה.
ולאן מובילה המחשבה המוסרית? יעד אפשרי ורצוי הוא כבוד חסר פניות כלפי צרכים, רצונות ורגשות. במילים אחרות: עלינו להתאמץ ככל יכולתנו לאפשר לזולת לממש את הצרכים ואת השאיפות שלו, ולהימנע מפגיעוֹת ומסבל. זוהי זכותו לחיות ברווחה, וזכות זו רלוונטית לכל יצור בעל נפש. אמנם יש הבדלים עצומים בין הצרכים, הרצונות והרגישויות של יצורים שונים, אך כשחיים בתוך כלוב, מובן מאליו שאי אפשר לקיים את הדרישה הבסיסית לחיות ברווחה. לכן מוסדות רבים בחקלאות, במדע ובעסקי הבידור – פסולים בלי ספק.
אז האם הפתרון המוסרי למצבן העגום של חיות הוא שחרור, כמו שמקובל לחשוב על בני-אדם? לא ממש. המושג "שחרור" רלוונטי לחיות בר, אך אין לו משמעות ברורה ביחס לרוב החיות המבויתות. בישראל חיים בכל רגע נתון עשרות מיליוני תרנגולים, ואין לאן לשחרר אותם. יתרה מזו, לכולם יש גוף מעוות כתוצאה מברירה מלאכותית שנועדה לגרום להם לגדול מהר ולהוסיף בשר רב. גם אם נשחרר כמה מהם, התרנגולים החופשיים בקושי יהיו מסוגלים לשרוד. לכן זכויות בעלי-חיים הן בעיקר עניין של מניעה: למנוע "ייצור" של חיות באופן תעשייתי, למנוע צורת קיום שכאב מתמיד ותסכול עמוק הם חלק בלתי נפרד ממנה.
מה נגד מה?
כשמתאמצים לאפשר לזולת לחיות ברווחה, המחיר שאנו משלמים למענו עלול להיות גבוה ואולי אף מופרז. לכן חשוב לעשות סדר בעולם השיקולים המוסריים שלנו ולהתמקד בראש ובראשונה בהגנה על הצרכים הבסיסיים ביותר כנגד הפגיעות הקשות ביותר. אם כן, מה אנחנו צריכים להקריב כדי לאפשר לבעלי-חיים שונים לחיות ברווחה?
כשחושבים בכנות, מסתבר שמה שהחברה האנושית לוקחת מחיות (למשל: מזון ולבוש) ניתן להחלפה ללא קושי רב בפריטים צמחיים או מלאכותיים. לעומת זאת, החיות משלמות מחיר בלתי נסבל על המפגש שלהן עם בני-האדם: חיים מיוסרים של פחד, כאב ותסכול, עד למוות בטרם עת. חיי סבל שלמים בתמורה לארוחה שאפשר לאכול במקומה ארוחה אחרת! לחשבון כזה לא יכולה להיות הצדקה מוסרית. חוסר האיזון נשמר גם במקרה שהתנאים במשק קצת פחות גרועים, או כשמאפשרים לחיה לחיות קצת יותר. לכלוא 50,000 תרנגולים בצפיפות של 25 פרטים על מטר רבוע זה ללא ספק מעשה התעללות; אבל גם אם נותנים להם להסתובב קצת בחוץ – אין בכך תירוץ המצדיק את הריגתם.
ברור שיש גם שאלות מוסריות קשות יותר. מה לעשות בשועל חולה כלבת? או בחולדות במחסן תבואה? ומה בעניין החזקת חתול בבית סגור? או לקיחת ביצה פה ושם מתרנגולת חופשייה בחצר שלי? התשובות לשאלות כאלה אינן פשוטות, ובכל זאת הטיפול באותן שאלות צריך להתנהל בשיא הפשטות המוסרית: לחיות יש זכות לחיות ברווחה בהתאם למה שהן צריכות ומרגישות – ולא לפי מה שמתחשק ונוח לנו. אפשר לשקול פשרות על חשבון החיות כאשר צרכים בסיסיים שלנו מוטלים על הכף ואין מוצא אחר. אבל העדפות מטעמי הנאה, נוחות והרגל אינן מצדיקות פגיעה בחיות.
תירוצים…
אולי הנקודה החשובה ביותר שצריך להבין על זכויות בעלי-חיים היא שלא מדובר ברעיון מהפכני. כל ההנחות והאמונות שהופיעו למעלה מתיישבות עם האינטואיציה של כל אדם רגיל: החובה לכבד זכויות בעלי-חיים היא המסקנה ההגיונית לפי ערכים מוסריים מקובלים ולפי השכל הישר. ולמרות זאת כיבוד הזכויות הבסיסיות של בעלי-חיים איננו מנהג שכיח, ולראיה – הצמחונים הם מיעוט והטבעונים נדירים ממש. אז מה משתבש בדרך מהנחות המוצא אל המסקנות המתבקשות?
תשובה אחת מתמקדת בהרגלים ונורמות חברתיות: הזלזול במה שחיות צריכות, רוצות ומרגישות מקובל ונוח. כשמשהו מקובל ונוח, התירוצים מוכנים תמיד לשימוש – תירוצים מטעמי מוסר, דת, ביולוגיה, תזונה ומה לא. אם כולם אוכלים בשר פרות ותרנגולים, שותים חלב ולובשים צמר – אז "איך אפשר אחרת?", "לא יכול להיות שכולם טועים!", "ממילא אני לא אשפיע…" ובעיקר "מה לעשות, אלה החיים!".
למעשה, בדרך-כלל התירוצים אפילו לא נאמרים ואינם עולים על הדעת. כליאת חיות במשקים, הדגרה, הובלה, שחיטה, ניסויים, כליאה במכלאות רשותיות, דיג, הדברה – כל אלה מתקיימים הרחק מעינינו ומלבנו. רק המעטים שעובדים בתחומים אלה או מתעניינים במיוחד בגורלן של חיות יודעים מה קורה באותם אתרים רחוקים וסגורים. כל שאר האוכלוסייה נהנית מבורות נעימה – ולכן כמעט אין איש חש צורך לבדוק את תפיסת העולם המוסרית שלו מול אחריותו לפגיעה בחיות.
אז מה אפשר לעשות?
זכויות בעלי-חיים הן היחס שהחיות ראויות לו ושאנחנו אחראים לתת להן. הכרה בזכויות בעלי-חיים אינה מוגבלת לדיון תיאורטי על מוסר בעולם מושלם אלא היא קודם כל חיפוש אחר פתרונות מעשיים בסוגיות בוערות. במציאות, בני-אדם פוגעים בחיות בסיטונות ובאלימות קיצונית, עבור מטרות שאפשר להשיגן באמצעים חלופיים. הפסקת המנהגים האלה היא אחריות מוסרית דחופה ביותר – בגלל גודל האסון שעוברות החיות ומפני שבדרך זו או אחרת כולנו כבר מעורבים באותם מנהגים פוגעניים.
אז איפה מתחילים? אנחנו משפיעים על חיות באינספור מקומות ודרכים ויכולים להתחיל בכל מקום שאנו משפיעים בו על חיות, באופן ישיר וגלוי או באופן עקיף וסמוי. ובכל זאת זכויות בעלי-חיים עוברות בהכרח בתעשיות המזון והלבוש: בשר, ביצים, חלב, עור, צמר – בגלל היקף הפגיעה בחיות בתעשיות האלה, בגלל עוצמת הפגיעה וגם עקב השפעתנו הישירה כצרכנים על גורל החיות. המענה האפקטיבי למצב הקשה הזה הוא להפסיק לצרוך מוצרים מהחי. לרובנו אולי לא קל לעשות שינוי כזה המחייב שינוי הרגלים, לימוד יסודי של עובדות והכרת תחליפים, ולמרות זאת ההשקעה הנדרשת סבירה בהחלט לאור אחריותנו הישירה כצרכנים ועקב השפעתו הגדולה של צרכן יחיד. אדם ממוצע אוכל בחייו אלפי בעלי-חיים ושולח לגורל נורא מאות אחרים שתוצרי גופם מופקים עבורו; טבעוני יחיד מציל אפוא אלפים.
לסיום, כדאי לזכור שטבעונות מטעמי מוסר היא לא רק בחירה אישית או "סגנון חיים". זוהי אחריות חברתית כלפי החלש, פעולה בתוך קהילה. האחריות הזו מחייבת לפעול למען בעלי-החיים, לספר לאחרים את העובדות שלמדת ולחלוק איתם את התובנות שהגעת אליהן.
פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 285, 16.12.2006, עריכה בידי המחבר: 25.1.2022.
