מניעת התאכזרות לחיות ופיתוח חמלה כלפיהן הן לכאורה מטרות המקובלות על הכל. אף על-פי כן, מדינות אינן נוטות להכניס נושא זה לתוכניות הלימודים. אם התחום מגיע לכיתות בתי-הספר ולגני הילדים, מדובר בדרך-כלל בפעילות שיזמו ארגונים לא-ממשלתיים. הרעיון של חינוך חובה לחמלה נראה כיום חדשני. אולם, בפועל הוא דווקא היה קרוב יותר למימוש לפני כמאה שנים.

במאמר הסוקר את תולדות "החינוך ההומאני" (כפי שנקרא תחום זה בארצות-הברית), מבהירים ברנרד אונטי וביל דרוסה שכבר ב-1886 נחקק במסצ'וסטס חוק המחייב לקיים שיעורים לטיפוח ההומאניות, וב-1905 נחקקו חוקים כאלה בפנסילבניה ובאוקלהומה. באוקלהומה, חויבו המחנכים להקדיש חצי שעה בשבוע להוראת "טיפול אדיב והומאני והגנה על חיות אילמות ועל ציפורים; על חייהן, מנהגיהן ושימושיותן, וללמד על החלק החשוב שהן תופסות בכלכלת הטבע." ב-1909 נחקק באילינוי חוק שנחשב כמתקדם ביותר בתחום שלפנינו, משום שהוא קבע ענישה נגד מי שלא צייתו לחוק, וציין הנחיות לפעולה במוסדות להכשרת מורים. עד 1920 היו חוקים לחינוך הומאני ב-20 מדינות, אם כי רק ניו יורק ואוקלהומה הלכו בעקבות אילינוי וקבעו ענישה על אי-ציות לחוק.

כדי ליישם את החוקים החדשים, היה צורך במערכת מקצועית של מחקר חינוכי והכשרת מחנכים. פיתוחה של המערכת הזו התמהמה. בעשור האחרון של המאה ה-19 היו אלה ארגונים להגנה על בעלי-חיים שהפיצו מערכי פעילות בתחום זה, והארגונים נותרו כמקור המידע העיקרי גם בתקופה שבה כבר חייבו חוקי מדינה לספק חינוך הומאני. אונטי ודרוסה מסמנים את הכישלון הגדול ביותר למסד את החינוך ההומאני בהשתלשלות אירועים באוניברסיטת קולומביה ב-1907. האוניברסיטה קיבלה תרומה בסך 100,000 דולר במטרה מפורשת לפתח חינוך הומאני. אולם, נשיא האוניברסיטה ויועציו מיאנו למלא את ההנחיות, והתרומה נבלעה בתקציב האוניברסיטה.

העיכובים בהתמקצעות היו רק חלק מהסיבות לכישלון התנועה לחינוך חובה להומאניות. אונטי ודרוסה מזכירים, שהאווירה המיליטנטית סביב מלחמת העולם הראשונה הייתה עוינת כלפי הערכים שייצג החינוך ההומאני, וממילא מחנכים ומפקחים שהתעלמו מהחוקים לא היו צריכים לחשוש מעונש. זוהי ודאי עדות לכך שהחקיקה הקדימה את זמנה, לפחות במובן זה שמטרותיה היו זרות לרוב הממסד החינוכי. עם זאת, עבודה חינוכית בהיקף עצום נעשתה בדרכים לא-ממוסדות ותרמה לשינוי ערכי חיובי בחברה האמריקנית — לפחות בכל הנוגע לחיות גלויות, קרובות וכריזמטיות.

מקור

Bernard Unti & Bill DeRosa, "Humane Education: Past, Present, and Future," In D.J. Salem & A.N. Rowan (Eds.), The State of the Animals II, (Washington, DC: Humane Society Press, 2003), 27-50.

כרזה חינוכית מוויסקונסין מתחילת שנות ה-1930 בקירוב, פרי שיתוף-פעולה בין משרד ממשלתי המוקדש להומאניות (בתוך משרד החקלאות) וארגון לא-ממשלתי

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 5.4.2016.