שנה שלישית להיכרות עם הזוג
השבוע, ב-13 במרץ 2021, ראיתי את זוג הדוכיפתים השכן בוחן את קינו הישן, בגג רעפים. לאחר הצצה מבחוץ לתוך חלל הקן וסירוק נוצות קפדני, גברת דוכיפת עברה מפתח הקן לראש הגג וקיבלה שם מנחה ממר דוכיף. עונת קינון חדשה בפתח. קל לציין את תחילת העונה בהתפרצויות שירה קצרות ששמעתי מאז 20 בפברואר השנה, אך בעצם שמעתי את הדוכיפת הזה שר הרבה יותר דווקא בסתיו, בין 20 באוקטובר ל-5 בדצמבר 2020, ושוב ב-16 בינואר 2021, באזור הקן. הזוג הזה מכרכר סביב הקן שלו במשך כל השנה.
כשהתוודעתי לקן הזה, לפני שתי עונות, לא שיערתי שחיי הדוכיפתים שיתגלו לעיניי יהיו סוערים כל-כך. מעללי הזוג בעונת הקינון הראשונה להיכרותנו, קיץ 2019, הצטיירו כשילוב מוזר בין אופרת סבון לחידון מתמטי, תסבוכת גדולה עד כדי כך שאסתפק כאן בהצגת המסקנות: מדובר בזוג דוכיפתים הישגי מאוד שעשה כמה משימות במקביל והצליח להשלים שני מחזורי קינון בזמן בלתי סביר; או שהתקיימו שני מחזורי קינון שלפחות אחד מהם נקטע בגלל מות גוזלים או פרחונים; ואולי בעצם הייתי עד לקומונה פרועה בהשתתפות יותר מזוג דוכיפתים אחד.
אופטימיות של ראשית העונה
כך או כך, עונת הקינון הבאה, 2020, נפתחה בדרמטיות ב-14 במרץ כששמעתי שני דוכיפתים שרים בו-זמנית, קרובים זה לזה עד כדי כך שבמשך כמה דקות לא יכולתי לדעת אם מדובר בשני זמרים או בזמר אחד בעל שני ראשים. לא פלא שההתנצחות המוסיקלית הזו הסתיימה בקרב אווירי סוער. הדואטים נמשכו עד 22 במרץ 2020, וב-4 באפריל איתרתי ביקור ראשון של שני דוכיפתים ליד הקן שכבר היכרתי; הביקור נערך ספק במסגרת מאבק טריטוריאלי בין פרטים זרים, ספק כביטוי להתעניינות זוגית לקראת הטלה. באותה הזדמנות נשמע באוויר קול צווחה דקה – קריאת רעב טיפוסית של פרחון דוכיפת. צווחות דומות וקלושות שמעתי גם בהמשך החודש, עד שב-19 באפריל ראיתי דוכיפת נמרץ שר עם טרף בפיו, וגם נובר במדשאה, שולה חיפושיות קטנות או נמלים ענקיות – וממהר להאכיל דוכיפת אחרת. תהיותיי על פשרן של ההאכלות האלה הסתיימו ב-22 באפריל, כשבתום שלוש מחוות האכלה טיפס הדוכיף המאכיל על גב הדוכיפת המואכלת: הזדווגות פומבית על עץ רומנטי (האכלה היא מרכיב מוכר בטקס החיזור של דוכיפתים). למחרת עדיין שמעתי צווחת רעב דקה, וביום שלאחר מכן עדיין הדהדה מעט שירה. מכאן ואילך ניהל הזוג חיים שקטים וחשאיים, ורק ב-30 באפריל הבחנתי באחד מבני-הזוג שהגיע לקן עם טרף במקורו והאכיל במהירות – מן הסתם אבא מאכיל את אימא דוגרת. במשך חודש מאי 2020 ראיתי פה ושם את הדוכיף מאכיל, וב-1 ביוני ראיתי לראשונה את שני ההורים כשהם נכנסים בסמוך לזריחה לפתח הקינון, שניהם מצוידים במזון לגוזלים.
חיי המשפחה התנהלו יפה עד 9 ביוני, יום שאפשר לסכמו במילה "בלגן" – אולי עדות לפריחה הדרגתית של חלק מהגוזלים בלבד. 40 הימים שחלפו מ-30 באפריל ועד לאותו יום הם פרק זמן דחוק למדי להפרחת משפחה בריאה, אך ייתכן שההטלה והדגירה החלו שבוע ויותר קודם לכן, ואפשר אפוא לשער בזהירות שמחזור הקינון הזה הסתיים בהצלחה (לא ראיתי בבירור את תוצאות הקינון; אולי הדשא של שכנים רחוקים ירוק יותר, והמשפחה עברה לשם?).
אסון במחזור הקינון השני
זוג הורים המטפל בהצלחה בחבורת פרחונים אמור להיות טרוד בהם במשך כחודש, אך אם אכן הייתה משפחה כזו, חובותיה לא מנעו מההורים הנמרצים לבדוק את קינם מדי פעם במהלך חודש יולי 2020. ב-22 ביולי החלה ההתעניינות להצטייר כביקורי האכלה סדירים – מועד סביר למחזור קינון שני. בימים הבאים אכן נראו האכלות ברורות יותר ויותר, עד 27 ביולי. האירועים באותו יום היו דרמטיים עד כדי כך שחמקתי מעבודה בשביל להקדיש זמן רב יותר למעקב חרד אחר תלאותיו של זוג השכנים שלי, שבמובנים רבים כבר היכרתי אותו טוב יותר מכפי שאני מכיר את חבריי האנושיים. כך כתבתי באותו יום ביומן התצפיות שלי:
"ב-06:15 בערך איתרתי את הנקבה עם חיפושית קטנה במקור. הנקבה הגיעה להאכיל, והחיפושית נותרה במקורה אף-על-פי שהדוכיפת הכניסה את המקור לקן שוב ושוב. לאחר כמה ניסיונות האכלה כושלים עלתה הדוכיפת לפסגת הגג (במרחק כמה מטרים מהקן) וחזרה שוב לנסות להאכיל, כשהחיפושית נשארת במקורה כל הזמן. כעבור כ-12 דקות הצטרף הזכר עם זחל במקורו וניסה אף הוא להאכיל. כשאחד היה מגיע להאכיל ונעלם בקן, השני הצטרף על שפת הקן וחיכה או ניסה גם כן להאכיל. בסך הכל ספרתי כשבע כניסות לקן, ככל הנראה של שני ההורים. הכניסות לקן ארכו בין חצי דקה לשתי דקות בערך, ובתום כולן יצא ההורה עם הטרף במקורו. שני הדוכיפתים עמדו במקומות שונים על הגג, לפעמים ביחד ולפעמים לחוד, מדי פעם מסדרים את הטרף במקור, ולקראת ניסיון האכלה מסדרים אותו באופן נמרץ יותר. על הגג הם נעמדו לעתים בין יונים ובמקרה אחד בין שתי מאינות, קרוב מאוד אליהן, מתעלמים מכל הציפורים האלה. כעבור כ-25 דקות הדוכיפתים התרחקו מעט ונחתו על הכביש הסמוך, אך חזרו ושוב ניסו להאכיל באותם מזונות שעדיין נותרו במקוריהם. ב-06:45, חצי שעה בדיוק אחרי שאיתרתי את האם, הם פרשו כנפיים ועפו 200 מ' לפחות לצפון-מזרח, כנראה לשטח המרעה שלהם."
אבא מסרב לעזוב
את הנקבה לא ראיתי שוב, אך בהמשך הבוקר שב הזכר וניסה להאכיל את מי שאינם נמצאים שם עוד. אחר-הצהריים, כשהתפניתי לשוב לתצפית, האב עדיין היה שם במשך שעות על שעות. הוא המשיך בהאכלות סרק, שר מדי פעם שיר-זחל (שירה בלתי נשמעת לאוזניי, עם זחל במקור), תקף מאינה שהתקרבה יותר מדי וסבל זוג מאינות שבחן אותו מקרוב מאוד כששהה בתוך הקן (לכל ה"אקולוגים" הממהרים להאשים את המאינות בטריפה פושעת: אחימשלי, תרגיעו! ההנחה שהמאינות הרגו את גוזלי הדוכיפת מתבססת על מילוי פערים ההולם קריאה ספרותית ולא מחקר שדה. להתנהגות המאינות במקרה הזה יכולים להיות כמה הסברים אחרים ולא פחות סבירים לאור התצפית דלת המידע שלי). בשעה 18:31 עזב האב את האזור במעוף החלטי הרחק ולא שב.
ואולם למחרת, 28 ביולי, האב המסור עמד בפתח הקן כבר ב-05:50 (8 דקות לפני הזריחה) עם זחל שמן במקורו, וכמו אתמול הוא עסק בהאכלות סרק חוזרות ונשנות. שוב התרחש עימות עם זוג מאינות, וגם שני דרורי בית זכרים הצטרפו למהומה והתקרבו מאוד לפתח גומחת הקינון. האב המשיך לנסות להאכיל ולנסות לשיר לסירוגין, ואחר-הצהרים הוא עזב את האזור בשעה מאוחרת מאוד. יום עגום נוסף הסתיים בקן הדוכיפתים, ומה יהיה מחר?
בוקר 29 ביולי החזיר את האב לטקס ההאכלה חסר התוחלת שלו, עם פמליה של דרור ובולבול שככל הנראה חשקו בזחל המשתלשל ממקורו. הדוכיפת ניסה להאכיל שוב ושוב, הרבה להיכנס לקן ולצאת ממנו, עצר לשיר שירי-זחל וחזר על מבצע דומה גם אחר-הצהריים. בפעם האחרונה ראיתי אותו שם בבוקר הרביעי, 30 ביולי. עדיין עם זחל במקור, עדיין מנסה להאכיל לשווא, עדיין עוצר למחוות שירה שקטות או אילמות, עד שב-07:47 עזב את המקום, ובהמשך קיץ 2020 לא ראיתי אותו עוד באזור הקן.
הערה על אבל
עד כאן הסיפור העצוב הזה. חסר בסיפור לא מעט מידע; ככלות הכל לא ראיתי אפילו מה היה בתוך אותה גומחה רחוקה בגג. עם זאת, איני מוצא סיבה משכנעת להטיל ספק בהשערה שהיו שם גוזלים ושהם מתו. על תגובות האם והאב איני יכול לומר הרבה. לא משום שאין אפשרות לדעת על צערן של ציפורים שאיבדו את גוזליהן אלא מפני שתצפיות מקוטעות ממרחק 107 מטרים אינן מספקות את המידע הנחוץ (ואני חשדן מאוד כלפי מחקר אפשרי בתחום הזה, שלכאורה "מזמין" חוקרים שפלים לפתור את הקשיים המתודולוגיים באמצעות חיסול גוזלים בתנאים מבוקרים). עוצמת ההנעה של האב ברורה מאליה, אך אין לי מושג אם מדובר בצער ובחרדה, ב"גירוד שאי אפשר לגרד" – מצוקה בעקבות דחף שאי אפשר לממש, או דווקא בתגובה קהת רגש לדחף שאי אפשר לממש.
ובכל זאת אציין כאן פרט אחד על "התנהגות-האבל" שראיתי. ב"התנהגות-אבל" כוונתי היא להתנהגות החורגת משגרת היומיום בעקבות אובדן (אשתמש במינוח התנהגותי כדי לבטא את מגבלות הידיעה שלי על מצבו הנפשי של האב; בהחלט איני רומז שמדובר בהתנהגות נטולת רגש). אם כן, בין אם המניעים להתנהגותו של האב היו כאלה ובין אם היו אחרים, חשוב שלא לומר כלאחר-יד שהדוכיפת האב הפגין "התנהגות-אבל" במשך שלושה ימים ובוקר: יום אנושי אינו דומה ליום דוכיפתי. הניסיונות המסורבלים לתרגם "שנת אדם" ל"שנת כלב" יכולים לשמש כאן כהשראה. אמנם איני יודע לכמה דקות בחיי אדם שקולה דקת דוכיפת, אך כשבז עצים עומד על מגדל לא רחוק ורואה הכל, אפילו דקה אחת של שהייה חשופה על הגג היא הסתכנות משמעותית, וזהו רק אתגר קטלני אחד מני רבים בחיי הדוכיפת. דקת הדוכיפת ארוכה אפוא לאין שיעור מדקת אדם החבר בחברת שפע מוגנת. האימא שהתהלכה על הגג במשך חצי שעה בלבד עדיין הסתכנה ב"התנהגות-האבל" שלה יותר מכפי שאני או את/ה הסתכנו אי-פעם ב"התנהגות-האבל" שלנו, והתמודדה עם לחצים שאינם מוכרים לנו – לחצים בוערים לקום ולהתעשת מיד. איני יודע אפוא אם שלושה ימים ובוקר בחיי האבא שקולים לשבועות, לחודשים או אפילו לתקופה ארוכה יותר בחיי אדם כמוני, אך אין ספק ששכני האב השכול עבר תקופה ממושכת מאוד של הסתגלות לאובדן הגוזלים שלו. אני מאחל לו פרק טוב הרבה יותר באביב שנפתח בימים אלה.
פורסם במקור: חיות בר יבנה (דף פייסבוק), 16.3.2021.
