מה זה מינאות (ספישיסיזם/ספשיסיזם/סוגנות)? בעולם שבו מין אחד, המין האנושי, שולט בחיות ממינים אחרים ופוגע בהן בשיטתיות, מינאות היא אידיאולוגיה של כוח, זלזול, עיוורון מוסרי, אפליה לרעה – והרבה מעבר לכך. אריאל צֹבל משרטט מאפיינים כלליים של המושג ומצביע על מורכבותו.

מושג חדש, סיפור ישן

"מִינָאוּת" (סְפּישִׁיסִיזְם או סְפֵּשִׁיסִיזְם, speciesism, תורגם גם ל"סוּגָנוּת") הוא אחד המושגים המרכזיים בהגות על יחסם של בני-אדם כלפי חיות ממינים אחרים. המושג לקוח מהמילה "מין" (הכוונה היא למין ביולוגי, species) בתבנית של המושגים "גזענות" (racism) ומִינָנוּת (סקסיזם, sexism). פסיכולוג ופעיל להגנה על בעלי-חיים, ריצ'רד ריידר, הוא שטבע את המושג בעלון הסברה שכתב ב-1970. המושג זכה לפרסום נרחב בספרו של פיטר סינגר, שחרור בעלי-החיים (1975), ומאז חדר "מינאות" לאנציקלופדיות ולמילונים, אם כי המושג עדיין אינו מצוי בשימוש נרחב. בעברית המושג נקלט בקושי רב בגלל ריבוי גרסאותיו העבריות.*

המושג החדש חופף במידה מסוימת את המושג הוותיק "אנתרופוצנטריות" (anthropocentrism), אך לא זהה לו: "אנתרופוצנטריות" מתמקד במפורש בהצבת המין האנושי במרכז העולם, ומשמש פחות בהקשר מוסרי-חברתי ויותר בביקורת סביבתית ובהגות על מקום האדם ביקום. "מינאות" הוא מושג חברתי-מוסרי מובהק, והוא אופנתי יותר בזכות הדמיון שבינו לבין מושגים חברתיים שליליים בעליל: "גזענות" ו"מיננות". גם "מינאות" הוא מושג שלילי ומגנה בעליל – בתוך הקהילה הקטנה שמשתמשת בו.

הטיה ודעה קדומה

אחת ההגדרות הצנועות ביותר של מינאות היא הנוסח המוקדם של סינגר: "מינאות […] היא דעה קדומה חיובית או הטיה לטובת האינטרסים של חברי המין הביולוגי שלך ודעה קדומה שלילית כלפי האינטרסים של חברי מינים אחרים."

סינגר הוא פילוסוף מאסכולת התועלתנות, ולשיטתו מינאות היא ביטוי לשיקול דעת מוסרי לקוי. כאשר לשני צדדים יש אינטרסים דומים, התועלתנות מחייבת אותנו להעניק לאינטרסים האלה משקל מוסרי שווה. למשל, אם השכן שלי ואני קוראים לעזרה, מכבי האש צריכים להעניק לנו יחס דומה, ולא להעדיף את השכן בנימוק שהוא ממוצא אסיאני ואילו אני אפריקני. העדפה כזו תיחשב לאפליה גזענית. בדומה לכך, אם פלוני נותן עדיפות לאינטרסים של אלמוני רק בגלל המין הביולוגי שלו, זוהי מינאות.

מינאות כטעות פשוטה

ברוח הגדרתו של סינגר, נבחן מקרה לדוגמה: העירייה שוקלת להתיר בנייה על גבעת בר. במקרה זה עומדים על הפרק האינטרסים המנוגדים של שתי קבוצות: מצד אחד חיות בר המתגוררות כעת על הגבעה, ומולן חברת הבנייה והאנשים שעתידים לגור במקום. נניח שבוועדה לתכנון ולבנייה ייזכר מישהו בחיות הבר ויעיר: "רגע, ומה עם החיות שעל הגבעה?" קל לדמיין את התשובה להערה כזו: "לא משנה, בני-אדם חשובים יותר!"

זוהי תשובה מינאית, כי האינטרסים של שני הצדדים המעורבים בדבר לא נבדקו. מה בדיוק צריך כל צד? מהן האפשרויות העומדות בפניו? עד כמה הוא עלול להיפגע מכל החלטה? ועד כמה ייפגע צד אחד או ירוויח בהשוואה לפגיעה ולרווח בצד השני? המשיב המינאי אינו מתעניין בכל השיקולים האלה: לדעתו, די בזה שבצד אחד יש אדם ובצד השני יש מינים אחרים – וכבר הדיון הוכרע.

צופה אובייקטיבי מהצד אמור לזהות כאן שגיאה בשיקול האתי: התעלמות מהאינטרסים של חיות הבר פסולה מבחינה מוסרית כי עצם השייכות למין מסוים, ללא שיקול נוסף, פשוט אינה רלוונטית לשיקולי מוסר. כמובן, חשוב לדעת אילו מינים מעורבים בקונפליקט כדי לעמוד על תכונותיהם המיוחדות וכדי להבין מה הם האינטרסים שלהם. אולם התוכן הרלוונטי למוסר איננו הזהות הביולוגית של הצדדים השונים בקונפליקט אלא עוצמת האינטרסים שלהם; מה שחשוב כשהשכן שלי ואני קוראים לעזרה זה לא המוצא האתני שלו ושלי אלא מידת הצורך של כל אחד מאתנו בעזרה, לאור תכונותיו האישיות ומצבו המיוחד של כל אחד מאתנו.

זוהי הגישה של סינגר, ופילוסופים אחרים מתייחסים למינאות באופן דומה, גם אם הם עושים זאת על רקע תיאורטי שונה ובמונחים אחרים. אצל טום רייגן, למשל, המושג "זכויות" מרכזי יותר מ"אינטרסים". אם כן, לשיטתו של רייגן, המינאות היא במידה רבה הנטייה לרמוס את זכויותיו של הזולת בגלל השתייכותו למין ביולוגי אחר.

מינאות כטעות מורכבת

בדוגמה שלעיל, העיוות האתי ברור: הרי ההכרעה בדיון נעשתה בלי לבדוק עובדות. כעת, נניח שהדיון על עתיד הגבעה יעבור לוועדה לאיכות הסביבה, בהשתתפות מומחים לרווחת בעלי-חיים. רבים יאמינו שהפעם נבדקו ברצינות האינטרסים של תושבי הגבעה הנוכחיים.

ואולם מבט מקרוב בעבודת הוועדה יגלה שכאשר חבריה דנים בארנבות, למשל, הם מתעניינים רק בסבל רב או במוות שייגרם להן כתוצאה מהבנייה; ואילו כשדנים בקבלנים, חברי הוועדה מקדישים תשומת-לב רבה לתוכנית העסקית של הקבלנים ונזהרים להפריע כמה שפחות לשאיפותיהם, לרווחיהם ולחירותם לעשות ככל העולה על רוחם. במילים אחרות, הדיון בוועדה מינאי כי הוא מעמיד את האינטרסים היסודיים של הארנבות מול אינטרסים פחות מרכזיים של הקבלנים, כאילו מדובר באינטרסים שווי-ערך. (יש להעיר שבוועדות ממשיות מסוג זה, איש לא יציג השוואה מאוזנת יותר, כלומר איש לא ישווה בין השפעת הבנייה בגבעה על הארנבות ובין סילוק הקבלנים מביתם והפקרתם למוות בטוח ואיטי, בהיעדר אפשרות קיום).

כשמנסחים כך את עבודת הוועדה, האפליה ברורה. אולם ספק אם חברי הוועדה וקהל המתעניינים בנושא יבחנו כך את המצב; רובם ודאי יאמינו באמת ובתמים שהוועדה ערכה "איזון אינטרסים" באופן מוסרי. המינאות מתגלה אפוא לא רק בזלזול מופגן באינטרסים או בזכויות של חיות הבר אלא גם במאמצים מלאי רצון טוב לנהוג כראוי. המאמצים נכשלים במינאות כל עוד אנו נוקטים גישה שונה לחלוטין כלפי בני-אדם וכלפי שאר עולם החי בבואנו לבחון שאלות כגון "מהם הדברים שיש להם ערך בחיים?" או "במה עלינו להתחשב?"

מינאות כמגבלה בתפיסה

אם לא די בזה, המינאות טבועה גם בידע שלנו על הצדדים המעורבים בקונפליקט. לחברי הוועדה שלעיל קל לזהות ולהבין מה רוצים הקבלנים, שמסבירים ברהיטות את מבוקשם; לעומת זאת, על האינטרסים של הארנבות ידוע מעט מאוד, וממילא הידע המועט עליהן נאסף בעיקר על-ידי זואולוגים – שעבודתם אינה מכוונת לייצג את האינטרסים של החיות או לעורר אמפתיה כלפיהן. אם כן, עוד בטרם הגענו לאפליה בשיפוט האתי מתגלה חוסר איזון עמוק בעצם היכולת שלנו להבין את שני הצדדים מבחינה מוסרית.

גם הקשיים האלה עדיין לא מבטאים היטב את המציאות המינאית. בעולם הממשי כמעט שאין ועדות שמטרתן היא ליישב קונפליקטים בין בני-אדם ובין חיות חופשיות ממין אחר. צרכני מוצרים מן החי, המשפיעים על חיות הרבה יותר מוועדות רשותיות, אינם שוקלים את הרגלי הצריכה שלהם בדרך דומה לעבודת הוועדה שתוארה לעיל. אדרבה, התרבות שלנו רוויה בניסיונות להעניק לגיטימציה לצריכת מוצרים שהופקו מחיות – תוך התעלמות מוחלטת מההיבטים המוסריים של מוצרים מן החי.

עד כמה רלוונטיים שיקולים אתיים מהסוג שהציע סינגר כשבוחנים למשל את הרגליהם של אנשים האוכלים ביצים? הרי אוכלי הביצים לאו דווקא מפגינים "דעה קדומה שלילית נגד האינטרסים של תרנגולות"; יותר מהפגנת דעה קדומה, הם מפגינים חוסר דעה. צריכת ביצים אינה מבוססת על תפיסה מסולפת של האינטרסים של התרנגולות – אלא על כך שהאינטרסים שלהן אינם מובאים בחשבון כלל. כך בנויה המינאות במובנה הנפוץ והעמוק ביותר: הקורבנות פשוט אינם נתפסים בשום הקשר מוסרי. המבט המינאי בקורבן (או במה שהופק מגופו) מזהה מוצר, לא בעל-חיים.

דמיון לתופעות אחרות

סינגר משווה מינאות לגזענות ולמיננות. אולם אילו התבקשנו להגדיר "גזענות", קרוב לוודאי שלא היינו מתמקדים בדעה קדומה כלפי אינטרסים. גזענות היא הרבה יותר מכך: היא כוללת הבחנה מתמדת בין "אנחנו" ובין "הם", נטייה לזלזל בהם, לשנוא אותם, לפחוד מהם, להפגין עיוורון לצרכים ולמצוקות שלהם. מדובר במערכת כוללת: הצדקות לפגיעה, הרגלי חשיבה ומושגים לא-מודעים על סדרי העולם. וכל זה מבטא ומחזק מציאות חיים שונה בשתי הקבוצות: זכויות-יתר וטובות הנאה מצד אחד, איסורים וכפייה בצד האחר. התנהגות יומיומית המעניקה לנו וגוזלת מהם.

המינאות דומה מאוד לגזענות בכל המאפיינים הכלליים האלה, כמו גם לכל תופעה חברתית אחרת של אפליה וניצול שיטתיים. רבים מהכותבים על המינאות ממקדים את תשומת-הלב בדמיון הזה שבין המינאות ובין תופעות חברתיות אחרות: הם מראים שהשייכות למין ביולוגי כזה או אחר אינה מצדיקה אפליה; ובעזרת הדמיון העמוק שבין סוגי אפליה וניצול שונים, הם מבקשים להרחיב את תחומי חוש הצדק והאמפתיה שלנו על מינים ביולוגיים שונים.

הייחוד של המינאות

כשם שהביקורת על מיננות, למשל, אינה ניתנת למיצוי בכך שהצבענו על הדמיון שבינה ובין גזענות (בהנחה שכולנו יודעים ומסכימים מה רע בגזענות), כך גם עצם ההצבעה על הדמיון שבין מינאות ובין תחומים אחרים היא רק צעד ראשון במסע ארוך. במובנים מהותיים, מינאות אינה דומה לשום תופעה אחרת:

1. אי אפשר להבין מינאות בראשית המאה ה-21 בלי ללמוד כיצד מיליארדי חיות מנוצלות כיום באופן תעשייתי. המוני החיות האלה מתקיימות בעולם זר ומוזר שאנו חייבים להשקיע מאמץ גדול בלמידה עליו – כי הוא אינו דומה לשום דבר שאנו מכירים ומבינים באופן אינטואיטיבי. היחס לחיות דומה מאוד ליחס למשאבים דוממים; כל תנאי החיים שלהן נשלטים באופן מוחלט; הן מצויות תחת לחצים מתמידים עד גבול יכולתן הביולוגית; ורבות מתכונותיהן התורשתיות עוותו במכוון עד כדי נכות.
2. בין בני-אדם ובין חיות שונות קיימת בדרך-כלל הפרדה פיזית המגיעה לשיאה עם כליאת המוני חיות במתקנים סגורים, מבודדים וממוכנים בחקלאות התעשייתית. ההפרדה תורמת להתפתחות של הצדקות או תירוצים לפגיעה בחיות, הנשענים על הכחשה, על סילוף ועל המצאה של עובדות. קל להמציא שטויות וקל להאמין בהן כשמדובר בחיות שאיננו רואים.
3. הניכור המינאי עמוק אף יותר מסילוף העובדות המינאי. תיעוש החיות וההפרדה העמוקה בינן ובין הצרכנים מביאים להיעלמותן מהתודעה – ולהיעלמות יש משקל גדול עוד יותר ממשקל האמונות הכוזבות והתירוצים הקלושים. אדם האוכל מדי יום בשר, ביצים וחלב ומתהלך בנעלי עור ובמעיל צמר יכול להתמיד בכך בקלות בלי להעלות על הדעת כל מחשבה על החיות שנוצלו ונפגעו כדי לספק את ארוחותיו ואת בגדיו.
4. כשאנחנו חזקים יותר מקבוצה אחרת, אז השליטה בה וניצולה נראים לנו "טבעיים" – בעיקר אם חברי הקבוצה הנשלטת שונים מאתנו בעליל. מאחר שבדרך-כלל ההבדלים בין מינים ביולוגיים שונים ברורים לעינינו יותר מההבדלים שבין כל שתי קבוצות אנושיות, ההבדלים הבין-מיניים מהווים מצע פורה במיוחד לאשליית ה"טבעיות" שבניצול החיות. לכן קרוב לוודאי שהמינאות ותיקה ואוניברסלית יותר מכל אידיאולוגיה של דיכוי בני-אדם.
5. הביקורת על דיכוי מינני ועל דיכוי מעמדי מקדישה מקום נכבד לחשיפת שיתוף הפעולה של הקבוצה המדוכאת עם מנגנון הדיכוי. ואולם חשיפה כזו כמעט שאינה רלוונטית למינאות. המינאות מעוגנת בכוח פיזי עצום וישיר – כליאה, אלימות, הרג. אין כאן עניין בתודעה כוזבת מצד החיות, שממילא כמעט שאינן מסוגלות לשתף פעולה או להתקומם. האלימות המתמדת בפועל מנציחה את הגישה התוקפנית.
6. ההתקוממות נגד דיכוי גזעני או מינני מדגישה בדרך-כלל את הדמיון שבין כל בני-האדם – דמיון שנגזר ממנו מעמד מוסרי שווה. זהו עיקרון קל מאוד להבנה לאחר שכבר השתכנענו שכל בני-האדם דומים למדי זה לזה. אולם מינים ביולוגיים שונים אינם דומים בעינינו זה לזה. לכן זיהוי המינאות מחייב אותנו לזהות דומות ביולוגית הנושאת משמעות מוסרית (כולנו סובלים מפחד ומכאב: אנחנו, העכברים, הצפרדעים…) ולהבחין בין הדומות הזו ובין הבדלים ביולוגיים שאין להם משמעות מוסרית (ארבע רגליים או שתיים, נוצות או עור חלק, יכולת קוגניטיבית נמוכה או גבוהה לפתור בעיות…). מסובך!
7. קשה להעלות על הדעת ביקורת נגד מיננות ללא נשים המציגות את הסיפור שלהן והוגות את הרעיונות הביקורתיים, או ביקורת נגד גזענות ללא קורבנות הגזענות שמשמיעים את קולם. במינאות המצב שונה לחלוטין: הביקורת נשמעת כולה מפי בני-אדם נגד בני-אדם, והקורבנות נותרים תמיד בחוץ… ולמי קרובים יותר המבקרים, אפילו הנועזים ביותר – לבני-אדם המדכאים, או לחיות שהם מתיימרים לייצג?

אם עלו בדעתך מקרים המערערים על הייחוד של המינאות לעומת גזענות, מיננות, כיבוש, דיכוי מעמדי, רצח עם, הומופוביה, גילנות וכדומה – ודאי הצדק איתך. המינאות היא מערכת של רוע, ובתור שכזו היא דומה בהיבטים רבים למערכות רוע אחרות. למרות זאת, חשוב להכיר בכך שבתמונה הכוללת מדובר בתופעה ייחודית – בדרכה הרעה.

מִינָאוּיוֹת (ספישיסיזמים)

אי אפשר לסיים דיון במינאות בלי להצביע על המוזרות שבחלוקת עולם החי ל"אדם" ול"חיות". חלוקה זו כורכת בחבילה אחת מינים שיש ביניהם הבדלים קיצוניים, ומעניקה משקל מיוחד דווקא להבדלים הקיימים לכאורה בין המין האנושי ובין כל השאר. זוהי חלוקה מינאית – הן משום שהיא מעניקה משקל מיוחד לתכונות המייחדות בני-אדם, הן משום שהיא משטחת את כל שאר המינים לכדי ישות ביולוגית אחת.

הלכה למעשה, איננו חיים את החלוקה החדה הזו לשניים. נראה שבכל תרבות אנושית יש הבדלים מהותיים ביחסם של בני-אדם לקבוצות מינים שונות. למשל, בחברה שלנו קיימים הבדלים גורפים למדי בין ההתייחסויות המקובלות לצפעים, לקרפיונים, לחתולי בית ולכבשים. כל המינים הללו סובלים מתופעות מינאיות, אך מדובר בצורות מובחנות של מינאות. במובנים רבים, ריבוי המינים והנסיבות מחייב אפוא ללמוד "מינאויות" (speciesisms) שונות כתופעות נפרדות.

---

* ב-1998, במהדורה העברית של שחרור בעלי-החיים, השתמש המתרגם שמואל דורנר במילה "סוּגָנוּת" כתרגום ל-speciesism, לפי הצעה מוקדמת של האקדמיה ללשון העברית. קרוב לוודאי שמציעי "סוגנות" בחרו במילה זו כדי למנוע בלבול עם "מין" במובן sex ועם התרגום המוכר יותר של sexism ל-"מִינָנוּת". אולם המילה "סוגנות" גרמה בלבול גדול כי בביולוגיה המשמעות של "סוג" שונה מהמשמעות של "מין", ו"סוגנות" אינה מייצגת היטב את המושג speciesism – המתמקד בערך המיוחד שאנו נוטים לייחס למין Homo sapiens (ולא לערך שאנו מייחסים לסוג Homo הכולל גם מיני אדם נוספים שנכחדו). לכן היו שבחרו לדבוק בתעתיק המילה האנגלית לעברית, בשלוש גרסאות: סְפִּישִׁיסִיזְם (הנאמן להגיית המילה באנגלית, כפי שעשיתי בגרסה המקורית של מאמר זה), סְפֵּישִׁיסִיזְם (מילון רב-מילים), או סְפֵּשִׁיסִיזְם (אתר האקדמיה ללשון העברית). ריבוי התעתיקים והקושי של דוברי עברית להגות את המילה הזו בכל תעתיק שלה תרמו לכך שהיא לא נקלטה היטב בשפה. ב-28.12.2015 אישרה מליאת האקדמיה ללשון העברית רשימת מונחים גדולה במדעי החברה, וביניהם "מִינָאוּת" כתרגום ל-speciesism ו"מִינָנוּת" כתרגום ל-sexism. ככל הנראה, המילה החדשה "מינאות" היא המדויקת והקליטה ביותר שהוצעה אי-פעם, וגם קל להטות אותה: אדם עלול לפתח גישה מִינָאִית, הוא עלול לאמץ לעצמו הרגלים של מִינָאי מועד, וכן הלאה.

מקורות

Richard D. Ryder, "Speciesism", richardryder.co.uk, accessed 4.4.2008.

David Nibert, Animal Rights/Human Rights: Entanglements of Oppression and Liberation (Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield, 2002), pp. 7-11.

אריאל צבל, דנים בפגיעה מבלי לדון בה, עבודת גמר לתואר "מוסמך אוניברסיטה", (אוניברסיטת תל-אביב, אוגוסט 2002), עמ' 24-4.

Peter Singer, Animal Liberation (revised edition), (New York: Avon Books, 1990), pp. 6, 18-23.

Tom Regan, The Case for Animal Rights (Berkeley: University of California Press, 1983), pp. 326-31, 314-15.

---

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 353, 5.4.2008, עריכה: אוקטובר 2009, 26.1.2022.