ג'יימס סרפל מחזיק באחד התפקידים האקדמיים המעניינים ביותר בעולם בתחום המחשבה על יחסי אדם-חיה. סרפל הוא פרופסור לאתיקה ולרווחת בעלי-חיים, ומנהל "המרכז ליחסי גומלין בין חיות לחברה" בתוך ביה"ס לרפואה וטרינרית באוניברסיטת פנסילבניה. בעבודתו בוחן סרפל מערכות יחסים בין-מיניות, מהידידותיות שביניהן ועד לאלימות במיוחד. בספרו החשוב ביותר, "בחברתם של בעלי-חיים" (במקור: 1986) הוא הקדיש שני פרקים מאירי-עיניים להרג חיות. הפרק "רישיון להרוג" מציג בבהירות מנגנונים שמאפשרים מבחינה רגשית להרוג חיות: ניתוק רגשי מהחיות ומהאלימות, הסתרת האלימות, ייצוג מסולף של החיות והסטת האשמה בדבר ההרג לאחרים. מתוך הספר, בתוך הדיון בניתוק רגשי:

"אנשים רבים בחברה המערבית המודרנית גדלים כמעט בלא מגע עם בעלי-חיים או עם הטבע. אלו שגדלים בערים אולי לא התנסו אפילו בקשר עם חיות מחמד, וניסיונם עם מינים אחרים מוגבל לא פעם למפגשים בלתי נעימים עם זבובים, תיקנים, חולדות, עכברים, דרורים, זרזירים, יונים ושאר "מזיקים" אורבניים. לאנשים כאלה קל להרגיש ניתוק מבעלי-חיים או אדישות כלפיהם, שהרי מעולם לא היה לבעלי-חיים חלק משמעותי בחייהם. בסביבה חקלאית מסורתית יותר – ובעצם, בכל סביבה שבני-אדם ובעלי-חיים נדרשים להתקיים בה בסמיכות אלה לאלה – ניתוק רגשי ממין זה מחייב לרוב מידה של מאמץ מודע או מכוון. בפסקת הפתיחה של 'איש איש וכלבו' מדגים האתולוג קונרד לורנץ את הבעיה:
'בארוחת הבוקר היום, אכלתי לחם מטוגן ונקניק. הן הנקניק והן השומן שבו טוגן הלחם באו מגופו של חזיר, שבעבר הכרתיו בתור גור-חזירים קטן ונחמד. לאחר שעבר את השלב הזה, נמנעתי בקפדנות מהיכרות נוספת עם אותו חזיר, כדי לחסוך מעצמי נקיפות מצפון.'
לורנץ נחשב לנטורליסט מחונן אשר מבין את הפסיכולוגיה של בעלי-החיים לעומקה. יכולתו זו זיכתה אותו בפרס נובל, אבל ברור שהולידה גם בעיות מסוימות. היכולת להרגיש אמפתיה כלפי החזיר ולתפוס אותו כברייה מעוררת חיבה ביסודה עוררה לבטים אתיים, ואלה איימו על הנאתו של לורנץ מארוחת הבוקר. הפתרון הפשוט, מנקודת מבטו, היה להימנע מלכתחילה מכל היכרות עם החיה – כדי לחסוך מעצמו נקיפות מצפון, כתב. בני-אדם הנדרשים לפגוע בבעלי-חיים או להרוג אותם מראים נטייה עזה להתנתקות רגשית ממין זה. 'ממש כשם שאנחנו מחויבים בדה-פרסונליזציה של יריבינו האנושיים בזמן מלחמה, כדי שנוכל להרוג אותם בלא נקיפות מצפון', ציינה מרים רוטשילד, 'אנחנו נדרשים להעמיד חיץ של ריק בינינו ובין בעלי-החיים שאנחנו דנים לכאב ולאומללות מטעמי רווח'. הניתוק הוא גם מיומנות נלמדת. אנשים שהורגים בעלי חיים או פוגעים בהם באופן סדיר ותדיר, מכל סיבה שהיא, נשחקים והולכים ביחסם הרגשי לחוויה. המקרים הראשונים נוטים לטרוד את מנוחתם, אבל לאחר זמן מה הם מתרגלים, והפעולה נעשית רפלקס, ובעצם נעדרת כל תוכן רגשי. אנשים כאלה יכולים להתגאות במיומנות שלהם בביצוע יעיל של מלאכתם, אך בדרך-כלל מדובר בגאווה שיש בה יסוד עז של ריחוק, ובעל החיים נתפס במסגרתה בעיקר כחפץ.
ככלל, המאמץ הנדרש כדי להתנתק ניתוק רגשי ממין זה רב יותר ככל שבעל-החיים קרוב יותר לבני-האדם – בכל מובן שהוא. מן הבחינה הפסיכולוגית, לדוגמה, קל יותר לירות בארנב ממרחק מאשר לחבוט בו למוות במקל, ולאנשים יש פחות עכבות באשר להריגת דגים לעומת הריגת ציפורים חמות דם או יונקים הדומים יותר לבני-אדם. רוב האנשים יהרגו זבוב או נמלה, ומידת המעורבות הרגשית שלהם במעשה לא תהיה גדולה מאשר אילו נדרשו להבריש מעט אבק מעל בגד. התפיסה האריסטוטלית של ההייררכיה הטבעית, וכמוה השקפתו של דקרט באשר לבעלי-חיים ומכונות, היו מיתוסים שסייעו לתהליך הניתוק, שכן הם יצרו הבחנה מוחלטת, ולא רק יחסית, בין אנשים ובין לא-אנשים."

תרגום: אסף שור, מתוך: בשר ודם (קטלוג ואסופת מאמרים), (ירושלים: מוזיאון על התפר, 2013). הקטלוג כולל תרגום של קטעים נוספים מתוך הספר.

מקור