ד"ר אריאל צבל, מכון אדם וחיה, swallows@haai.org.il
רטוריקה עלולה להסוות פגיעה קשה בבעלי-חיים ולהעלים את הפגיעה מעיני העוסקים בהגנה על בעלי-חיים. דוגמה לכך היא הצגת שיטות הדברה והתעללות בתור ניסיונות הרתעה (הרחקה, דחייה, סילוק) גרידא, למשל כשמורחים מקומות עמידה של ציפורים בחומר שמנוני ודביק הגורם לנוצות הציפור להידבק זו לזו ולאובדן כושר התעופה. אמחיש זאת בעזרת תיאור מקרה הנמצא בעיצומו.
בעונת הקינון 2021 ערכו אריאל צבל ודרורה ברוק סקר קינון סנוניות ביבנה, ואיתרו כ-350 ניסיונות קינון של סנוניות משלושה מינים. כ-1/3 מהניסיונות האלה נקטעו בהשמדת הקן בידי דיירים, מנהלי עסקים ואנשי אחזקה הפועלים בשמם. השמדת קינים פעילים (עם ביצים ו/או גוזלים) של סנוניות אסורה לפי כמה חוקים וללא כל ספק, ולכן לא אפרט על כך. אתגר מורכב יותר התגלה במקרה של שימוש באמצעי קטלני נגד סנוניות הרפתות באתר הלינה העירוני שלהן, בחניון המרכז המסחרי רוגובין, יבנה. ב-26.4.2021 השמידה בחניון חברה ל"הרחקת יונים" 36 קינים, ומרחה שכבה עבה של גריז (או חומר דומה) על מקומות העמידה של מאות הסנוניות הלנות בחניון מדי לילה. מריחת חומרים שמנוניים ודביקים על מקומות עמידה של ציפורים איננה שיטה ש"מרחיקי יונים" מרבים לפרסם, אך השימוש בה נפוץ. הגריז שנמרח בחניון ביבנה פגע קשה בעשרות סנוניות לפחות: עד להסרת הגריז ב-10.10.2021 נמצאו 46 סנוניות ו-3 צוצלות פגועות, וקרוב לוודאי שזהו קצה קרחון.
על פני הדברים, מריחת גריז אינה הדברה ואינה התעללות, כי לכאורה מדובר בניסיון להרתיע את הסנוניות בלי לפגוע בהן, ולראיה – רוב הסנוניות במרכז המסחרי רוגובין התרחקו מהגריז ולא נפגעו. מזמין עבודת ההדברה והמבצע יכולים אפוא להסתיר את אופי פעילותם ברטוריקה של הרתעה, כפי שאכן עשו לנוכח תלונות תושבים ובירור רשותי. אולם עיון מקרוב במקרה מגלה ש"הרתעה" ומושגים דומים מסווים התעללות, ציד והדברה.
המושג "הרתעה" מציין גרימת שינוי התנהגותי בבעל-חיים ביחס לעצם או למקום מסוים, בלי לרמוז מה גרם לאותו שינוי התנהגותי. הרתעה עשויה להיגרם באמצעות קול, מראה או ריח שאינם גורמים לחיה כל נזק גופני ואינם מסכנים באופן משמעותי את רווחתה, אך אפשר לגרום הרתעה גם בדרכים אחרות לגמרי. למשל, ירי פרוע על אוכלוסייה יעורר בניצולים רתיעה מובהקת. מריחת חומר שמנוני נגד סנוניות דומה יותר לירי; כוח ההרתעה של החומר תלוי במגע גופני ישיר, ודי במגע קל של סנוניות עם החומר הזה כדי להביא למותה לאט ובייסורים מכיוון שנוצותיה נדבקו זו לזו (פחות ברורה השפעת החומר על מין המטרה הנפוץ יותר, יונת הבית). ציפורים אמורות להירתע מעמידה על החומר בגלל סבלן או מכיוון שהיו עדות לסבל או למוות של חברותיהן. כוח ההרתעה של החומר השמנוני מבוסס אפוא על דביקות ועל הרג, כלומר על התעללות ועל ציד/הדברה.
יתר על כן, חומרים שמנוניים ודביקים כאמצעים להרתעת ציפורים נמרחים במתכוון ובמדויק במקום העמידה המוכר והקבוע שלהן, והמניע היחיד למריחת החומר הוא מנהגן של הציפורים לעמוד שם. לכן אין תוקף לטענות שהיפגעות ציפורים מהחומר היא תאונה או תופעת לוואי מקרית, בניגוד לתוקף של טענות מסוימות על טורבינות רוח, על עמודי חשמל לא-ממוגנים וכדומה. לאור שיקולים אלה יש לדחות את הרטוריקה של עבריינים המציגים את פעילותם כ"הרתעה" וכדומה. מריחת חומר שמנוני נגד חיות צריכה להיחשב מבחינה ציבורית ומשפטית להנחת מלכודת הגורמת ייסורים ומוות אטי, והפעולה הציבורית והמשפטית נגד "מרחיקי יונים" המורחים חומר כזה ונגד מזמיני העבודה צריכה להיות זהה לפעולה נגד שימוש מוצהר במלכודות הגורמות מוות בעינויים.
