דגים שנלכדים בים הפתוח חשופים לסבל מידי אדם רק בעת המתתם. אולם הרג הדגים האלה עלול להיות ממושך ביותר. הדיג המסחרי האינטנסיבי מתבצע, ברובו, באמצעות רשתות הנגררות בסמוך לקרקעית הים ומעלות את הדגים שנלכדו אל הסיפון. לפני 35 שנים, תואר כך ההרג באנציקלופדיה לחקלאות:
"בעת דיג מכמורת וטיפול בדגים – הרי במקרים רבים הם מאבדים קשקשים, או שהעור העדין באזור הפה נפגע. איבוד קשקשים גורם תמותה בקרפיון הראי רק לעתים רחוקות. אך תמיד נשארים אזורים מדממים, שכן קשקשי קרפיון הראי גדולים יחסית, ובעלי כלי דם מרובים. באמנון, בקיפון ובכסיף, אף איבוד של קשקשים אחדים גורם למוות. אין זה ברור אם הדגים מתים מחמת חוסר היכולת לאזן את שיווי המשקל הנורמאלי, או בגלל הדבקה משנית של חיידקים בפצעים. דגים שניצודו לאחרונה או שנתקלו בגדר מרושתת – לעתים קרובות שרוטים או שמוצאים בהם שפכי-דם תת-עוריים מסביב לאזור הפה […] אם הדג נשאר כלוא במכמורת או בארגז מרושת – המבנה של אזור הפה עלול להתעוות או ליהרס, אך חרף עיוות זה יכול הדג להישאר בחיים."
מקור: ר. היינס, "פגיעות רשת", האנציקלופדיה לחקלאות, כרך 4, בעלי-חיים, חלק 2, (זמורה, ביתן-מודן, 1981), 388. לפירוט נוסף
באיחוד האירופי, החלו בשנת 2004 צעדים ראשונים של התייחסות ישירה לפגיעה ברווחת הדגים – מחקר נמרץ שנועד להביא בעתיד הלא-מוגדר לחקיקה שתגביל את הפגיעות המותרות בדגים. למשל, באוניברסיטת וגנינגן בהולנד נערך בשנים 2014-15 פרויקט מחקר גדול "על רווחתם של דגים הנתפסים בבר." מתוך סיכום המחקר:
"כאשר דגים נלכדים בים, הם מובלים יחד ברשת, לעתים כשהם נגררים דחוסים במשך שעות, עקורים מבית-הגידול הטבעי שלהם ומועלים לסיפון לפני שהם מתים לבסוף מחוסר חמצן, מקיפאון על קרח או מהוצאת מעיהם. ניתוח ההישרדות של דגים מושלכים [דגים שאין בהם שימוש מסחרי והם נזרקים בחזרה לים] במהלך דיג ברשתות מכמורת, מעיד שרק 14% מהסוליות המצויות (Solea solea) שורדים במשך 91 שעות, בעוד ש-48% מהסוליות מהמין Pleuronectes platessa שורדים במשך 77 שעות כששמים אותם במכל הישרדות מיד לאחר שהועלו לסיפון. כל המרלנים (Merlangius merlangus) והשיבוטים (.Trisopterus sp) שנבדקו, מתו, בעוד ששיעור ההישרדות היה גבוה יותר בשיבוט האטלנטי (Gadus morhua) (כ-66% ב-88 שעות) ובתריסניתיים (Rajidae) (כ-72% ב-80 שעות). אף על-פי ששיעור ההישרדות צפוי להיות גבוה יותר בדגים בוגרים, התוצאות מצביעות על סיכון רווחה בהליכי הלכידה."
מקור: About the Welfare of Wild Caught Fish, Wageningen University, Project: 1.1.2014-16.10.2015.
בעוד החקיקה להגבלת העינויים המותרים בים מתמהמהת, החורבן האקולוגי שגורמות רשתות המכמורת הביא לפעולות רשותיות מסוימות נגדן, בעיקר עקב הנזק שהן גורמות לענף הדיג בטווח הארוך. באיחוד האירופי קיימת "מדיניות מדגה משותף" (CFP) מאז שנות ה-70, הכוללת הגבלות נקודתיות שונות על היקף הדיג ואופן הדיג. ב-2015, למשל, החל להיכנס לתוקף איסור על השלכת "שלל-לוואי" מהספינות. הדייגים צריכים להביא את שלל-הלוואי לחוף כדי שאפשר יהיה לעקוב אחריו, בתקווה (שלטענת ארגוני דיג אין לה אחיזה במציאות) שהטרחה והמעקב יביאו לצמצום בהיקף הדיג.
מקור: The Common Fisheries Policy (CFP), European Commission.
בישראל, מכריז אגף הדיג במשרד החקלאות כבר שנים על צמצום דרמטי באוכלוסיות הדגים, וקובע הגבלות דיג מעטות. האחרונה שבהן היא איסור לדוג באמצעות ספינות מכמורת בעומק 30 מטרים ומטה, בחודשים יוני-אוגוסט 2015.
פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 11.3.2016.