השמדת הדגים הגדולה בימים ובאוקיינוסים מתבצעת בעיקר באמצעות רשתות, אך קיים גם דיג מסחרי באמצעות חכות, בהיקף עצום. בדרך-כלל, לא מדובר בקרס בודד שנזרק כפיתיון לקורבן בודד, אלא במערכת המונית, שנקראת "מערך חכות" (שארק, longline). לפי "מדריך הדגים בישראל" מאת דני גולני ודוד מירום (1997), "מערך חכות מורכב מחוט מרכזי ארוך שאליו מחוברות במרחקים קבועים הסתעפויות קצרות מצוידות בקרסים. הקרסים נטענים בפיתיונות שהם בדרך-כלל דגים קטנים או ראש-רגליים. בשעות הערב פורסים את מערך החכות באזורים עשירי דגה, ועם אור ראשון מושים אותו מהמים על שללו. במערך החכות הנהוג בארץ יש כ-250 קרסים המרוחקים כ-2 מ' זה מזה."

השימוש במערך חכות מוגבל בישראל על-ידי תקנות הדיג (תיקון), התשע"ו–2015, אלא שהיקף השימוש המותר הוא גדול ביותר. בסעיף 4 לתקנות, נאסר כליל לדוג במערך חכות בכנרת, אולם מעבר להגבלה זו נאסר רק לדוג בשיטה זו מכלי-שיט באמצעות "(א) מערך חכות שוקע, שאורכו המצטבר עולה על 1,000 מטרים או שמספר קרסיו עולה על 1,500 ; (ב) במערך חכות צף שאורכו המצטבר עולה על 60,000 מטרים או שמספר קרסיו עולה על 2,000." לפי נוהל רישיונות דיג חדש שפרסם משרד החקלאות (עמ' 5), "בשנת 2009 פרסם פקיד הדיג הראשי הודעה בדבר הקצאת 15 רישיונות לבעלי ספינה לדיג באמצעות מערך חכות צף. מאז שנת 2013 לא מונפקים רישיונות חדשים לדיג בשיטה זו, משיקולים של שמירה על ממשק דיג בר קיימא." במסמך לא פורט היקף השימוש בחכות במסגרת הרישיונות שכבר ניתנו, אם כי מקבלי הרישיונות מחויבים לדווח על היקף הדיג, מיני/סוגי הדגים וגודלם.

נוהל רישיונות הדיג מגביל את השימוש במערך חכות לתפיסת דגים מארבע משפחות: קוליסיים (כולל טונה), רעמתניים, דגי חרב ומפרשניים. מאחר שהחכות אינן מבדילות בין קורבנותיהן, הגבלה זו חסרת ערך. לפי נתוני גרינפיס, כרישים עלולים להוות עד 50% מכלל "שלל-הלוואי" שנתפס בחכות. בארגון מעריכים, שמיליוני כרישים בשנה נלכדים ומתים במערכי חכות, וכן 300,000 צבי ים, 160,000 עופות ים ואינספור דגים אחרים. היקף ההרג החוקי שגורמות החכות הוא עצום; לפי אתר התעשייה The Fish Site, כ-12% מכלל דגי הטונה שנלכדים בעולם, נתפסו במערכי חכות.

כפי שמרמז עצם המנהג להשאיר את מערכי החכות ללילה במים, הקורבנות נידונים למוות אטי במיוחד. פרנסואה פואסו הוא אחד המומחים בכל הנוגע להישרדותם של דגים לאחר שנלכדו. במחקר שפרסם בשנת 2009, נבדק שיעור הישרדותם של דגים במערך חכות. שיעור ההישרדות במשך עד 8 שעות לאחר הלכידה היה 29-23 אחוזים בקרב כרישים משני מינים, בעוד שרק 8% מכלל דגי החרב והרעמתנים שרדו. בין שלושה מיני טונה ניכרו הבדלים קיצוניים בשיעור ההישרדות: 27-1 אחוזים. מעבר לגסיסה הממושכת שעולה מנתונים אלה, מובן מאליו שהמנהג של שחרור "שלל-הלוואי" בחזרה למים לא יכול להועיל לרובם הגדול של הקורבנות. למקור:

François Poisson, "Fate of the fish caught on longline gears and potential mitigation measures", IOTC Working Party on Ecosystems and Bycatch (WPEB), Mombasa, Kenya, 12-14 October, 2009.

על דיג באמצעות חכות, באתר אנונימוס.

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 25.3.2016.

מקורות שלא צוינו בפוסט

Lucy Towers, "Best Practices in Tuna Longline Fisheries," The Fish Site, 11.5.2015.

Wild-Caught, Animal Welfare Institute.