עליית הנצרות פטרה את עולם החי מאימתם של טקסי הקורבן, אולם, בחשבון הכולל, היא גרמה נזק גדול הרבה יותר. אחד מהמקורות הנחרצים והמצוטטים ביותר על השפעתה ההרסנית של הנצרות על הטבע (ועל חיות בכלל זה) הוא מאמר קצר מ-1967 מאת לין ווייט, "השורשים ההיסטוריים של המשבר האקולוגי שלנו." ווייט (ארה"ב, 1987-1907) התמחה בהיסטוריה של ימי-הביניים ונחשב כאחד ממייסדי ההיסטוריה הסביבתית. מתוך המאמר:"מה אמרה הנצרות לאנשים על יחסיהם עם הסביבה?

"בעוד שרבות מהמיתולוגיות בעולם סיפקו סיפורי בריאה, המיתולוגיה היוונית-רומית הייתה בלתי עקבית במיוחד בנושא זה. כמו אריסטו, האינטלקטואלים של המערב העתיק הכחישו שלעולם הנראה הייתה ראשית. אכן, רעיון הראשית היה בלתי אפשרי בתפיסת הזמן המעגלי שבה החזיקו. בניגוד חד לכך, הנצרות ירשה מהיהדות לא רק מושג של זמן ליניארי שאינו חוזר על עצמו, אלא גם סיפור בריאה מרשים. בשלבים הדרגתיים אלוהים אוהב וכל-יכול ברא את האור והחושך, את הגופים השמימיים, את הארץ ואת הצמחים, היונקים, העופות והדגים. לבסוף, אלוהים ברא את האדם ואז, במחשבה נוספת, גם את חווה כדי להקל על בדידותו. האדם כינה בשמות את כל החיות, ובכך ביסס את עליונותו לעומתן. אלוהים תכנן את כל זה במפורש לתועלתו ולשלטונו של האדם; אין כל פרט בבריאה הגשמית שיש לו תכלית מעבר לתכליתו בשירות האדם. ואף על-פי שגופו של האדם עשוי חימר, הוא אינו חלק פשוט מהטבע: הוא עשוי בצלם אלוהים.

"במיוחד בצורתה המערבית, הנצרות היא הדת האנתרופוצנטרית ביותר שראה העולם. כבר במאה ה-2 התעקשו טרטוליאנוס ואירינאוס הקדוש מליון שכאשר אלוהים עיצב את אדם הראשון, הוא בישר את דמותו המגולמת של ישו, הוא אדם השני. האדם חולק, במידה רבה מאוד, את התעלותו של אלוהים מעל לטבע. הנצרות, בניגוד גמור לפגאניות הקדומה ולדתות אסיה (מלבד הזורואסטריות), לא רק קבעה דואליזם בין האדם לטבע אלא גם התעקשה שזהו רצון האל שהאדם ינצל את הטבע למטרותיו הראויות.

"ברמת העם הפשוט זה בא לידי ביטוי בדרך מעניינת. בעת העתיקה לכל עץ, לכל מעיין, לכל נחל ולכל גבעה היה מלאך שומר מקומי, רוח מגוננת. רוחות אלה היו נגישות לאדם, אך היו שונות מאוד ממנו; קנטאורים, פאנים ובתולות-ים מפגינים את דו-המשמעות הזו. לפני שמישהו כרת עץ, כרה בהר או סכר פלג, היה זה חשוב להרגיע את הרוח הממונה על מצב מסוים זה, ולשמור עליה מפויסת. עם החרבתו של האנימיזם הפגאני, הנצרות אפשרה לנצל את הטבע בהלך-רוח של אדישות לרגשותיהם של הדברים הטבעיים."

יש להדגיש כי ווייט היה נוצרי מאמין, והוא ביקש לחזק את הקולות החתרניים בנצרות, אלה השואפים לקיים קשר הרמוני בין האדם לטבע. הוא אפילו הציע למנות את פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, שעליו סופר כי דיבר עם חיות, בתור פטרונם של האקולוגים. אולם, ווייט גם היה היסטוריון מפוקח דיו כדי להכיר בכך, שהזרמים המרכזיים בנצרות עוינים לטבע, ולבעלי-חיים בכלל זה.

מקור

Lynn White, Jr., "The Historical Roots of Our Ecologic Crisis," Science 155 (3767), 10.3.1967, 1203-1207 (1205).

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 29.3.2016.