לפני קרוב לשנה ערכה עמותת אנונימוס חקירה סמויה במשחטת היונקים הגדולה בישראל, דבאח, וחשפה שם, בין השאר, שגרה של שבירת זנבות, תלייה בהכרה ומכות חשמל לפנים. ממצאי החקירה תרמו לסגירת המשחטה במשך ימים אחדים ביוני 2015, ולאחר חשיפה בערוץ 2 הגיש צרכן של מוצרי דבאח בקשה לתביעה ייצוגית נגד החברה, בטענה ש"תאגיד הבשר מטעה את הצרכנים לחשוב כי הוא נוהג על פי הנהלים וגורם להם לרכוש מוצרים, שאילו ידעו את האמת לגבי אופן ייצורם, היו נמנעים מלרוכשם." אתמול התפרסמו פרטים מתשובת דבאח:
"בפנינו, בהשאלה כמובן, תביעת פיצויים של מזמין רצח מן הרוצח השכיר, שעיקרה טענה בדבר 'הפגיעה באוטונומיה' של מזמין הרצח, לאחר שהסתבר לו (כשצפה במהדורת החדשות) כי הרצח בוצע בחמש יריות אקדח ולא בשלוש יריות, כך ש'סביר' שהנרצח סבל טרם מותו יותר מכפי ששיער מזמין הרצח. לטענתו, אם היה מודע לכך שהרצח יבוצע בחמש יריות ולא בשלוש יריות, היה 'בוודאות' פונה לרוצח שכיר אחר. אוי לפגיעה באוטונומיה של המזמין ואוי לפגיעה ברגשות המזמין."
הציניות של פרקליטי דבאח מסמנת שיא בשורת תשובות מתריסות מטעם חברות בשר בישראל בתגובה לתביעות דומות. בתשובותיהן, הדגישו חברות הבשר כי האלימות שנחשפה במשחטות שלהן היא בסך הכל חלק מהשגרה. גישה זו היא תגובה להתפתחות חדשה למדי בתולדות המשחטות, ונדמה שעורכי-הדין של חברות הבשר משתוקקים להחזיר עטרה ליושנה. במהלך רוב-רובה של ההיסטוריה החקלאית, האלימות הקיצונית שטבועה בייצור בשר הייתה חיזיון יומיומי גלוי שלא עורר תלונות רבות. היבטים מסוימים בתהליך ייצור הבשר החלו להתקיים הרחק מעיני הצרכנים במערב כבר בעת החדשה המוקדמת, אבל הרחקת המשחטות לאזורים נידחים וסגירתן למבקרים (מסיבות טכניות) הושלמה רק במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. נדרשו עשרות שנים של שחיטה מרוחקת מאחורי דלתות סגורות כדי שהאלימות השגרתית תוכל להפתיע צרכני בשר ולזעזע אותם בהתאם לרמת ההפתעה. כך, מאז שנות ה-90, כל חקירה סמויה במשחטה מניבה תיאורים וצילומים שמעוררים בצרכני בשר רבים תגובות של הפתעה, זעזוע ומחאה. מה שנחוץ אפוא כדי להרגיע את הרוחות, לפחות לפי עורכי-הדין של חברות הבשר בישראל, זה להרגיל מחדש את הצרכנים לשגרת האלימות שהם מממנים. כשהאלימות גלויה ויומיומית, הרגישות המוסרית קהה. לפי קו המחשבה הזה, אם כן, ריבוי של חקירות סמויות וחשיפות מעבר לסף מסוים עשוי להועיל לתעשיית הבשר.
עורכי-הדין של דבאח העשירו את השיח על השחיטה גם במובן אחר, כאשר ביוזמתם שלהם הם השוו את מרשיהם לרוצחים שכירים. את המסר בדבר צביעותם של התובעים אפשר היה להעביר בהצלחה גם באמצעות השוואת עובדי המשחטה לכל בעל מקצוע אחר, אשר מספק סחורה מבוקשת שתהליך ייצורה חוקי אך מכוער בהכרח. למרות זאת, באי-כוחה של המשחטה הציגו בפני בית-המשפט והציבור אנלוגיה מפורשת בין מרשיהם ולקוחותיהם גם יחד לבין הפושעים הנוראים ביותר, לפי מוסכמות החברה שלנו. אפילו התובעים עצמם, בכל התביעות הייצוגיות מסוג זה, ודאי לא היו מעזים להשתמש במושג שמשמעותו השלילית כה נחרצת — רצח — מחשש שהדבר ייתפס כהשמצה ויעורר את התנגדות השופטים. מה ניתן אפוא להסיק מכך (מעבר להשערה שמדובר בעורכי-דין רשלניים)? פרקליטי המשחטה מבהירים שאלימות כשלעצמה, אפילו כאשר אינה חוקית בעליל (רצח באמצעות שכיר, למשל) היא לגיטימית כל עוד היא מוגנת בקשר של שתיקה. מותר לרצוח, אבל אסור להתנער מהאחריות שלך למעשה ואסור להלשין על המוציאים לפועל. חברת אוכלי הבשר, לפי דבאח, מתנהלת אפוא לפי קודים של מאפיה.
זוהי תמצית ההבחנות של פרקליטי דבאח: בימים הטובים ההם אפשר היה לבצע מעשי אלימות בפומבי ואיש לא היה מניד עפעף. אבל כיום, תחת שלטונה של משטרת המוסר הארורה, כולנו צריכים לפעול במחתרת. והפושעים האמתיים שבינינו הם המלשינים.
לקריאה נוספת
נטע אחיטוב, "בית המטבחיים "דבאח": חִשְבוּ עלינו כעל רוצחים שכירים," הארץ, 9.6.2015.
חקירה סמויה ב'דבאח' – בית המטבחיים הגדול במדינה, אנונימוס, 7.6.2015.
אריאל צבל, "אם קירות בתי-המטבחיים היו מזכוכית… על סיורים במשחטות אמריקניות כבידור תיירותי," זכויות בעלי-חיים השבוע 596, דצמבר 2012.
פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 10.6.2016.
