פאנל זה נועד לעסוק באתיקה בין-מינית, תחת הכותרת המטעה "אתיקה סביבתית". יש אפוא לפתוח בהבהרה: עיסוקיה של האתיקה הסביבתית הם הסדרת הקשר שבין האדם לסביבתו מתוך דאגה לאינטרסים ארוכי-הטווח של האדם, ולעתים לא רק של האדם. במידה שהאתיקה הסביבתית עוסקת באינטרסים אנושיים בלבד, היא אינה אלא תחום התמחות מעשי בתוך האתיקה המסורתית, הפנים-אנושית; ובמידה שהיא מייחסת מעמד מוסרי לכל האובייקטים הטבעיים (או אף לכל האורגניזמים בלבד), הרי היא שונה ביסודה מן האתיקה הפנים-אנושית. אולם דבריי כאן יעסקו ב"אתיקה בין-מינית", הקשורה לאתיקה הפנים-אנושית לא פחות משהיא קשורה לאתיקה הסביבתית, בהיותה מבוססת על הנחת-יסוד מוסרית הלקוחה מתוך האתיקה הפנים-אנושית; מטרתה של אתיקה זו היא למפות מחדש את תחום החלות של האתיקה הפנים-אנושית באופן קוהרנטי יותר מן המקובל ברובה של מסורת מחשבת המוסר במערב.
אם כן, אתיקה בין-מינית היא הניסיון להסדיר באופן צודק את היחסים שבין האדם למינים אחרים. הנחת-היסוד שלי לדיון בתחום זה אינה מובנת מאליה, אך היא רווחת מאוד: חישה (sentience) או היכולת לסבול מכוננת אינטרסים, והיא מהווה תנאי מספיק (כלומר – לאו דווקא הכרחי) לקיומו של מעמד מוסרי כלשהו. איני קובע כאן סדר עדיפויות מוסרי – לא בין ערך התכונות של יצורים חשים, ואף לא בין ערכם הכולל של יצורים חשים שונים – אלא מעלה טענה צנועה יותר: בכל הנוגע ליחסים שבין יצורים חשים – באשר הם יצורים חשים – משימותיה של האתיקה הן להבחין באינטרסים של יצורים אלה, לשקול באופן צודק את ערך האינטרסים שלהם זה מול זה, ולבחון את ההשלכות המעשיות של שקילה זו. כעת ברצוני לטעון שאין אנו מסוגלים כלל ליצור אתיקה תקפה כזו. אסביר מדוע אני חושב כך, ואציע גישה אחרת לתחום שלפנינו.
על מנת להסדיר באופן צודק את היחסים שבין בעלי אינטרסים שונים, עלינו לדעת היטב מהם האינטרסים המעורבים ביחסים אלה, ולשקול את ערכם ללא מַשוא-פנים. אמנם, ידע רב מצוי ברשות כל אחד מאתנו בנוגע לאינטרסים אנושיים (לפחות של אנשים הדומים לנו), וידע עצום בנושא זה נגיש עבורנו מתוך מאגרי התרבות; אולם המצב שונה לחלוטין ביחס לאינטרסים של חיות ממינים אחרים. לא זו בלבד שהידע שלנו כפרטים מוגבל ביותר אלא שבתרבות כולה קיים ידע מועט מאוד על התודעה שלהן, ואפילו ידע זה אינו מתייחס כמעט לרגשותיהן. נוסף לכך, מעט מאוד ידוע לנו על נסיבות חייהן, הן בטבע הן במסגרות שונות של "ביות". אנו שואלים את עצמנו, לכל היותר, מהו סף הסבל שלהן או אף סף ההישרדות בלבד, ואילו תחומי הגות וידע בנושאים כגון "מהו סוד האושר של תרנגולת ומהם החיים הראויים לה" נשמעים אבסורדיים; אך כאשר מדובר באדם, בכך בדיוק ממוקדת תשומת-לבנו, בעוד סף הסבל וסף ההישרדות מובנים לנו מאליהם. אנו מבחינים אפוא היטב בעובדות רק בצד האנושי, לעומת בורות תהומית כלפי הצד השני.
אך הסוגיה העמוקה יותר היא מידת יכולתנו לשקול ללא משוא פנים אפילו את הידוע לנו. הבעיה נעוצה בעובדה שאנו מהווים חלק מתרבות הפוגעת בחיות לא-אנושיות באופן גורף עד כדי כך, שאפילו בורותנו אינה מונעת מאתנו להבחין בדבר: עינויים ומוות הם הנורמה בתעשיית המזון, בניסויים וכדומה. עשרות מיליארדי חיות נפגעות בתעשיות אלה בארצות המערב מדי שנה, תעשיות המעוגנות בכלכלה ובהרגלים שלנו עמוק עד כדי כך שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, שותפים להן – כצרכנים, בעיקר. שימו לב: מצב זה של פוגעים מול נפגעים הוא בגדר עובדה, מבלי לשפוט עדיין אם פגיעות כאלה ואחרות מוצדקות או לא.
אנלוגיה סכמטית (ובהחלט ללא יומרה לדיוק היסטורי) למצב של פגיעה בבני-אדם תסייע לנו לבחון את הקשר שבין מעורבות בפגיעה ובין שיקול ערכי לגביה. יתרונה של האנלוגיה הוא במרחקה מאתנו, בזמן ובמרחב. אם כן, נתאר לעצמנו מדינה בדרום ארצות-הברית, לפני כמאתיים שנה, שכלכלתה מבוססת על עבדות. תסיסה מוסרית בקרב חלק מן הלבנים בנוגע למצב העבדים השחורים מובילה לניסיון לנסח אתיקה בין-גזעית צודקת, על-ידי ועדה ציבורית. מי ייבחר לכהן בה? ודאי לא ציידי עבדים, אלא רק אנשים הנחשבים מכובדים ומהוגנים: כמחצית מן החברים יהיו סוחרי עבדים גדולים ובעלי קרקעות עשירים, שברשותם עבדים רבים. בעיני אנשי הזמן, ברור שמדובר בייצוג לגיטימי של אינטרסים חשובים בחברה. אך מנקודת מבטנו, הצבת אנשים כאלה במערכת המתיימרת לעשות צדק עם העבדים היא סתירה פנימית בוטה. אנו נאמר שהם האחרונים המתאימים להשתתף בוועדה כזו.
רוב חברי הוועדה הנותרים יתקבלו יותר על דעתנו: משפטנים, אנשי דת, אנשי רוח. אך מבט ממוקד יותר בהם יראה שכולם קשורים באופן הדוק בעבדות: חלקם בעלי עבדים בפני עצמם, וכחברי האליטה כולם קרובים לסוחרים ולבעלי עבדים רבי השפעה. קרוב לוודאי שנגיע למסקנה שגם אופקיהם התרבותיים של אנשי קבוצה זו גזעניים בעליל, והם פסולים מכהונה בוועדה.
קומץ החברים הנותרים יבוא מתוך התנועה לביטול העבדות. בעיני קהילתם מדובר בקיצונים שעמדתם ידועה מראש וסובלת מ"אידיאולוגיות" יתרה. אך כאשר נבחן אנחנו את התבטאויותיהם, נגלה כי אף-על-פי שאנשים אלה הם הקרובים ביותר לרוחנו, גם להם יש מגבלות האופייניות לתרבותם. לא נתפלא על כך: הרי כלבנים אין הם יכולים להתקיים בחברה זו אלא על חשבון עבודת עבדים שחורים (גם אם אינם בעלי עבדים בעצמם), והעבדות מקיפה אותם מכל עבר, ומבחינות רבות היא נתפסת בתודעתם כשגרה מובנת מאליה, כטבע. נשים לב גם לכך שחברי ועדה אלה, כנכבדים למדי בקהילתם, יהיו מן המתונים שבתנועה לביטול העבדות. הרדיקלים נותרו מחוץ לתחומי ההשפעה הציבורית, ועל חברות של נציגי העבדים עצמם בוועדה – כלל אין מה לדבר.
מה תוכל ועדה כזו להשיג? אולי היא תקבע פרוצדורות של רווחה לטובת העבדים בכמה עניינים – מן הסתם תוך כדי שמירה על המבנה החברתי הקיים; היא אף עלולה להפוך לכלי של הענקת לגיטימציה לשיטות ניצול שעד כה שררה לגביהן אי-בהירות. בין אם תשיג שיפורים במצב העבדים בין אם לאו, אנו נניח שאין ועדה זו מסוגלת להימנע מהטיה אידיאולוגית חמורה, ושבתור כלי להסדרת יחסים צודקים באמת בין לבנים לשחורים היא חסרת כל משמעות. לכל היותר, היא תהווה תרומה מסוימת בדרך לשינוי יסודי במבנה הכלכלי-החברתי, שינוי הנובע, בעיקרו, מהתפתחויות אחרות.
הרכבה של ועדה זו מקביל להרכב "המועצה לניסויים בבעלי חיים", שהיא הכלי החוקי במדינת ישראל להגבלה, כביכול, של ניסויים, והמתפקדת בפועל בדומה לוועדת האתיקה הבין-גזעית שלעיל (אני מזכיר את תחום הניסויים ולא את תעשיות המזון מן החי – הגדולות לאין ערוך יותר מתחום הניסויים – פשוט משום שלא קיימים אמצעי פיקוח רשמיים על התנאים השוררים בתעשיות אלה). כפי שמראה האנלוגיה, אפילו יסולקו מוועדות כאלה כל בעלי האינטרסים הגלויים ביותר, כגון ויוויסקטורים ותעשיינים, הרי שגם ועדה המורכבת מ"אנשי רוח" לא תשקול את הדברים ללא משוא-פנים. וגם ועדה שתורכב אך ורק מחברי עמותות "תנו לחיות לחיות" ואפילו "אנונימוס – לזכויות בעלי-חיים" (התנועה ה"רדיקלית" ביותר בתחום זה בישראל) צריכה להיחשד בהטיה אידיאולוגית מובהקת נגד החיות שאת גורלן היא גוזרת. אין בינינו אפילו אדם אחד המסוגל להביט בתעשיות הפוגעניות שאנו שותפים להן מאותה נקודת מבט מרוחקת שאנו מביטים כיום בעבדות באמריקה. "תעשיות החי" טבועות בעולם הסחורות העוטף אותנו עמוק עד כדי כך שאיש מאתנו אינו יכול להביט בהן מן הצד; גופו של כל אחד מאתנו נבנה בעזרת מוצרים שהופקו מגופן חיות סובלות – וזוהי, אני מזכיר, עובדה ולא שיפוט ערכי. עובדה זו אינה קובעת כורח לוגי, אך היא בהחלט קובעת כורח תרבותי ופסיכולוגי: כיצד אפשר לדון בהסדרת יחסים צודקים עם יצורים שעורם נפשט מעליהם על מנת לעטוף את כפות הרגליים של הדוברים? (אם לציין דוגמה אקראית אחת למצב בלתי אפשרי זה).
יש שיאמרו, אולי, ששיקולים ערכיים צודקים אינם אפשריים ממילא, ולכן אין בבעייתיות של הנושא שלפנינו כל ייחוד; עמדה זו ניתנת להגנה רק מתוך רלטיביזם מוסרי דוגמטי, ואין כאן מקום או טעם להתווכח עם גישה זו. אולם אחרים יאמרו שאפשר בהחלט לבחון תופעות חברתיות במבט מאוזן, בתנאי שאנו מודעים היטב למעורבות האינטרסנטית שלנו בנושא, ומסוגלים, לפיכך, להתנתק מן המעורבות לצורך שיקול אובייקטיבי. אני מסופק אם יש מקום לאופטימיות כזו במציאות; אם עלי לחפש אתיקה בין-גזעית צודקת, אעדיף לקבל גרסה שנוצרה בתוך חברה שאין בה עבדות על פני גרסת בעלי העבדים המודעים לעצמם ביותר. אלא שבנושא שלפנינו לא מתאפשרת אפילו מודעות רצינית להטיה האידיאולוגית שלנו עצמנו, כי איש אינו מסוגל לחיות כבן תרבותו ובו-בזמן לצאת מתוכה לבדו; לבדו – משום שהתבוננות עצמית ביקורתית על הקשר בינינו לבין מינים אחרים כמעט שלא נערכה בתרבות המערב, עד כה. וכמובן, האפשרות להביט בנושא מתוך תרבות שאין בה פגיעה אינה פתוחה עבורנו בשלב זה בהיסטוריה, בעוד האפשרות לבחון את הנושא מתוך תרבותם של הנפגעים אינה קיימת כלל.
אם כן, הגדרת המאפיינים של יחסים צודקים בינינו ובין מינים אחרים תיתכן רק מתוך תרבות אנושית שאינה שולטת במינים אחרים ואינה מנצלת אותם. ומכיוון שתרבות כזו שונה באופן עמוק מאוד מן העולם המוכר לנו, הרי שסיכוייו של השיח המוסרי הבין-מיני לכונן לעצמו משמעות מוסרית רצינית מותנים בכך שיתמקד בחיפוש רמזים לנקודת המבט המוסרית המשוערת של תרבות כזו. הניסיון להימנע באופן פרטי משליטה ומניצול עשוי לספק רמזים כלשהם בכיוון זה, והניסיון ללמוד על תכונותיהן ועל נסיבות חייהן של החיות הפגועות עשוי לספק רמזים נוספים; על כל פנים, מאמצים אלה דורשים גיבוי של תכנית עבודה מחקרית: יש ללמוד להכיר את גבולות אופקינו התרבותיים – כיצד מעוצבת התודעה שלנו כמי ששותפים באופן פעיל וסביל כאחד לפגיעה בהיקף עצום בחיות ממינים אחרים? שימו לב: אין מדובר כאן במחקר תרבות לשמו. המטרה אינה להכיר את עצמנו אלא את הזולת הלא-אנושי – על-ידי הסרת המחסומים שמונעים מאתנו להבחין בו. מדובר, אם כן, במחקר התובע באופן מתמיד את נוכחותם המעיקה של כלובים ומשחטות, שאם לא כן, הוא מועד להפוך לעוד סיפור שמספרים בני-אדם על עצמם.
בענייני אתיקה בין-מינית, אם כן, נראה שהגענו בזאת למבוי סתום: השיח האתי מאמץ לעצמו חזות של תחום הממונה על שקילה צודקת של ערך האינטרסים של האדם מול ערך האינטרסים של מינים חשים אחרים; אולם חזות זו מתגלה כמסווה רטורי לחוסר היכולת להבחין בערך האינטרסים – ולמעשה בעצם קיומם – של הצד הלא-אנושי בעימות, הנתון למרותו הממוסדת והטוטלית של הצד האנושי. "האינטואיציות המוסריות" שמנווטות את הדיון אינן אלא ביטוים האידיאולוגי של השליטה והניצול הקיימים בפועל.
האם ראוי אפוא לוותר על העיסוק באתיקה בין-מינית? למרות כל הנאמר לעיל, אני חושב שלא: במציאות שבינינו ובין מינים אחרים, עצם הדיון בהם בהקשר מוסרי עשוי להוות פתח להבחנה במצוקתם, או לפחות בהטיה האידיאולוגית שלנו נגדם. עם זאת, אני מציע לפתוח כל דיון בנושא זה מתוך הסכמה על שתי עמדות מוצא, העשויות למנוע קריסה מיידית של ה"אתיקה" למעמד של כלי להענקת לגיטימציה למצב הקיים:
עמדת המוצא האחת היא, שבבואנו להעריך את משקל האינטרסים של חיה ממין אחר, עלינו להניח תמיד, בכל שלב בהערכה ועל-ידי כל אדם – ויוויסקטור או טבעוני – שמשקל האינטרסים של אותה חיה גדול יותר מכפי שאנו נוטים להעריך.
עמדת המוצא השנייה היא, שהיומרה לניטרליות אובייקטיבית בדיון זה מופרכת במידה כזו, שעלינו להיפתח לאפשרות שעצם קיומו של הדיון יתבע שינוי באורח החיים הפרטי של כל מי שהחליט להשתתף בו.
את הטקסט הזה (לפני שיפוצים קלים) הקראתי בסמינר המחקר של המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל-אביב, ב-28.2.2000. הסיבה לכתיבתו היא שרשרת אירועים: הרצאה של שני ויוויסקטורים בסמינר המחקר (23.11.1999) נקטעה בקריאה נגד ויוויסקציה מצד אורח (מסגל החוג לקולנוע) שישב בקהל, וסגל המכון התעלם הן מהקריאה הן מהבעיה שהקריאה הצביעה עליה. בעקבות זאת פרסמתי בפורום האינטרנט של המכון את הרשימה על מה מותר לדבר במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות? שעוררה כמה תגובות בכתב ופנים אל פנים. עד מהרה יזמה ד"ר חוה יבלונקה (חברת סגל המכון) את הפאנל בסמינר המחקר. פורמט הפאנל אינו מקובל בסמינר זה. היו אמורים להשתתף בו שלושה דוברים מלבדי, ובכלל זה ויוויסקטור, אך ככל הזכור לי שניים מהם ביטלו את השתתפותם ברגע האחרון. לבסוף הסכים ד"ר אבנר דה-שליט להגיע מהאוניברסיטה העברית, וד"ר עדי אופיר מסגל מכון כהן הנחה את הפאנל. אני הוצגתי כ"נציג התלמידים".
בעקבות ההתפתחויות האלה הציעה לי ד"ר יבלונקה עבודת מרצה-שותף בסמינר לתואר שני שנערך תחת חסותה, "חברת החי בכלל, חברת האדם בפרט – ביקורת השליטה בגוף החי", בסמסטר ב' של שנת 2001.
