במשך שנות קיומה של מדינת ישראל אימצה מערכת החינוך גישות שונות לבעלי-חיים, ואפשר למקמן על צירים שונים: ציר הערך – מטיפוח חמלה, אחריות וכבוד, ועד לעידוד שליטה, ניצול והשמדה; ציר הכוונה – מהוראת גישה מוצהרת וגלויה לחיות ועד להנחלתה כבדרך-אגב במסגרת נושא אחר; וציר ההשקעה – משילוב שיטתי של תכנים אלה בתוכנית הלימודים ועד להצגתם כתוספת חיצונית מזדמנת. מערכת החינוך שינתה את עמדתה בכל אחד מהצירים האלה, תוך שהיא מגיבה במידת-מה להתפתחויות ההיסטוריות העיקריות ביחסי אדם-חיה, דהיינו להרחבתו הדרמטית של ניצול של החיות בחקלאות, במדע ובשטחי בר, ולהתפתחותן של תנועות-הנגד לפגיעה בחיות.
ניצולן החקלאי של חיות קיבל הכשר מטעם מערכת החינוך משחר קיומה, בתקופת היישוב. הדבר נעשה באופן בלתי מוצהר בעיקרו, במיוחד במסגרת החינוך החקלאי, שמשקלו פחת בהדרגה לאחר קום המדינה. ההכשר לשימוש המדעי בחיות נעשה באופן מובלע ומוצהר כאחד. מפנה בולט בתחום זה היה הוראת שר החינוך על הפסקת הניסויים בבעלי-חיים בבתי-הספר (1999). הגישה לחיות בר אינה עקיבה; מינים מסוימים סווגו כמושא לניצול או להשמדה, ואחרים זכו לתשומת-לב חינוכית אוהדת בעקבות חקיקת החוק להגנת חיית הבר (1955) ועם התגבשות לימודי הסביבה (בעיקר ב-15 השנים האחרונות).
בחינוך לפיתוח חמלה, אחריות וכבוד כלפי חיות ירשה המדינה פעילות עמותתית, בתמיכה רשותית חלקית. הפעילות התמקדה בכמה תופעות הגלויות לעין התלמידים, תוך התעלמות מפגיעה סמויה בחיות. עיקרון זה נשמר במהלך הבולט במיסוד החינוך הערכי לטובת חיות, תוכנית "הרוח החיה שבחבורה" (החל מ-2001). תכנים ערכיים לטובת חיות, ובפרט ההתייחסות לפגיעות סמויות בהן, עדיין מגיעים לבתי-הספר בעיקר דרך עמותות ונדחים כנושא לתוכנית לימודים שיטתית. ההתייחסות להחזקת חיות בשבי היא מקרה בוחן לעמדת מערכת החינוך כלפי חיות. החזקת חיות שבויות במוסדות חינוך טופחה עוד לפני קום המדינה, כמיזם חקלאי שנוספו לו בהדרגה הצדקות טיפוליות ובידוריות. לאחרונה גיבש משרד החינוך ביקורת על הפגיעה הנפוצה בחיות השבויות. הביקורת ניכרת בחוזר מנכ"ל (2013) ובאיסור זמני על הקמת פינות חי חדשות (2016), אך עמדת המשרד בעניין טרם הוכרעה.
הוגש ב-5.5.2019 לכנס "70 שנות חינוך בישראל" במכללת אורנים (לא התקבל).
