כמה מחשבות בעקבות תערוכתה של סיגל צברי בגלריה גורדון, ינואר-פברואר 2018
בעידן שהציור עדיין שקוע בו במשבר המודרניות ובאובדן מסורות הציור, יכולות הציור המסורתיות של סיגל צברי והזיקה שלה למסורת הציור הטרום-מודרני בולטות לעין. יש לה ידע "קלאסי" וחשיבה "ריאליסטית", כלומר היא שואפת ויודעת כיצד להעביר את רשמי חוש הראייה שלה לסימנים על משטח — סימון קווי של עצמים בחלל ועיבוד דקדקני של הסימנים האלה לכתמים של כהות וצבע המשחזרים את מראה העיניים.
אבל בעצם רק חלק מהציורים והרישומים הקטנים של צברי קלאסיים במובן זה שהם מצוירים כמשטח אחד שיש בו כללים אחידים של תיאור העולם ושל עיצוב המשטח. כשהמשטח גדול יותר, ולעיתים גם כאשר הוא קטן, צברי אינה מטעינה את כל כולו במערכת סגנונית ותיאורית אחת אלא מפזרת עליו רעיונות חזותיים העשויים להיות מקוטעים ואקראיים ממש. מצב זה בולט במיוחד בדפי הרישום שלה, שעצם גודלם מקשה על כיסוים בעיפרון; אפילו כתמי גרפיט שנמרחו בעוצמה לתוך הנייר, כמעט נוצקו לתוכו, אינם מכסים חלקי משטח גדולים אלא טובעים בתוך ים הנייר, ממש כמו הכתמים הפחות מעובדים ואפילו הקווים הפחות-מעובדים. ואז צץ פתאום כתם צבע. אי-סדר דומה מאפיין גם רבים מציורי השמן של צברי, והמאפיין הבולט שלו הוא שילוב של קווי מתאר גסים שצוירו בצבע שמן באמצעות מכחול דק על גבי משטח אחד עם ציור כתמי ובחלקו מעובד בדקדקנות.
ציורי השמן הקטנים של צברי הם קומפוזיציות בצבע, במיטב המסורת של ציורי נוף וטבע דומם טרום-מודרניים. ואולי בעצם במיטב המסורת החדשה של הציור הריאליסטי שהתפתח בישראל מאז שלהי שנות השמונים — בהשפעה אמריקנית ישירה. הציורים האלה הם סקיצות, ולרוב הציירים שהתחנכו במסורת החדשה הזו יש ציורים דומים. אולם הציורים הגדולים יותר של צברי הם במידה רבה אנטי-קומפוזיציוניים. כוונתי אינה שהקומפוזיציות גרועות (כלומר לא מאוזנות) אלא שהההתייחסות של הציירת למשטח אינה קומפוזיציונית: גבולות המשטח אינם חשובים במיוחד, חלוקת המשטח לחלקים גדולים המגיבים זה לזה אינה חשובה, ובעצם המשטח היה יכול להיות גדול יותר, קטן יותר ולאו דווקא מלבני. משטח הציור/הרישום איננו מלבן שצורתו מכתיבה את הסימנים המצוירים עליו, אלא הוא מקום שסימנים שטוחים מופיעים עליו.
זה משהו אחר לגמרי מבניית ציור תחת שלטונה של מחשבה קומפוזיציונית. כשהקומפוזיציה שולטת, כל סימן חייב דין וחשבון מפורט לכל שאר הסימנים שהופיעו ויופיעו בגבולות המשטח. הציור המערבי פטר את עצמו לא פעם מהמחויבות המתישה הזו: לאורך ההיסטוריה נתפס משטח הציור לעיתים קרובות כחלל נתון מראש שהעצמים השונים ובכלל זה דמויות בפעולה הופיעו בתוכו בהדרגה, ממש כשם שדמויות פועלות מופיעות ונעלמות בחלל ממשי: החלל בעינו עומד והשחקנים שעליו מתחלפים, מתגמדים לעומת החלל כולו. הפירות, העלים, חפצי הבית וחלקי הדמויות שצברי מציירת נמצאים במידת-מה במסורת הזו. אך הם נטועים גם במסורת אחרת: הקולאז'. זוהי כבר מסורת מודרנית מובהקת. כאן משטח הציור איננו חלל נתון מראש המשמש כבמה להופעתם של עצמים, אלא הוא משטח נתון מראש המשמש כבמה להופעתם של סימנים. לעיתים המשטח יכול להתדמות לחלל ולעיתים הסימנים יכולים להתדמות לעצמים תלת-ממדיים, אך מחשבה חללית כזו אינה הכרחית. אדרבה, בכל הנוגע ליצירות העשויות במסורת הקולאז' אי אפשר לשכוח שחלל ציורי איננו חלל ממשי ואף אינו שעתוק נאמן של חלל ממשי אלא רק אשליה מובהקת, ושהעצמים שבתוכו אינם עצמים ממשיים או שעתוק נאמן שלהם אלא סימנים ותו לא.
הפער בין ציור עצמים בחלל ובין ציור סימנים על משטח עשוי להיות גדול מאוד. נוח גם להאמין שרוב אמני הקולאז' נסחפו אחר הקולאז'יות של עבודתם ורבים מהם ודאי לא היו מסוגלים לצייר חלל משכנע עם עצמים משכנעים לו רצו בכך, אם כי במחשבה שנייה קל להעלות על הדעת אמנים הסותרים את האמונה הזו, כמו פיטר בלייק או לארי ריברס, וגם בישראל כיום – איגור סקלצקי.
הטקסט אינו גמור. נשמר ב-22.10.2019.
