במהלך הפרק הזה, הפכו נמרי מדבר יהודה עבור הציבור האנושי שסביבם מנציגים מקריים של מין ביולוגי לאינדיבידואלים בעלי זהות אישית, סיפור חיים וייחוס שושלתי. הם משכו התעניינות רכילותית, אנשים נהרו למדבר בניסיון לחזות בהם פנים אל פנים, ואלפים אף זכו בסיפור הנמר האישי שלהם. הנמרים הפכו מוקד למחקר שהסתמך על מגע אנושי הדוק, מפיזור פיתיונות ועד ללכידה וסימון. במקביל לכך, הנמרים עצמם למדו להתקרב לבני-האדם ולטרוף בשיטתיות את החיות המבויתות שמצויות תחת חסותם. רבים מהדיירים האנושיים של המדבר סימנו את הנמרים כפולשים מסוכנים, התבצרו מפניהם ולעתים ירו בהם. סילוקן של אניגמה ובבתא, שנועד למתן את הקונפליקט בעין-גדי, הפר את האיזון הרופף בין נקבות לזכרים. יחסי נמר-אדם במדבר יהודה עברו לפרק האחרון שלהם, שככל הנראה נחתם סופית בשנת 2007: פרק הגסיסה של אוכלוסיית הנמרים. בשלב זה נשמרה הגישה שהופיעה ב-1974, ונוספה לה ההכרה הגוברת בכך שכל אפיזודה קטנה נוספת בחיי הנמרים מבשרת את קצם המתקרב ומסמלת את השתלשלות המחדלים שקדמו לה. נמרי הר הנגב עברו תהליך דומה אף הם, מעט מאוחר יותר ובאופן קצת פחות מתוקשר.

שני הפרקים האחרונים ביחסי נמר-אדם בדרום ישראל מדגימים את אחת הדרכים היחידות שבהן הופכות בעינינו חיות בר מהתגלמות מקרית של טבע מחזורי לקהילה היסטורית של אינדיבידואלים ביוגרפיים. בהינתן כריזמה חייתית מיוחדת, רגע לפני הכחדת האוכלוסייה, מסתבר שאנו מסוגלים לחשוב על החיות האלה במונחים חברתיים. זהו נושא הרצאתו של ד"ר אריאל צבל, "ייצוג חברתי-היסטורי של חיות כריזמטיות על סף הכחדה," שתתקיים ב-1.5.2016 (17:45) בביה"ס ללימודי הסביבה באוני' ת"א, במסגרת פורום יחסי אדם-חיה.