על המדרכה ממול מוטלת גופתה של חתולה מבוגרת שנפגעה ממכונית. הזזתי את הגופה מהכביש כדי שלא תישחת בגלגלי מכוניות וכדי לאפשר למאכיל החתולים המקומי לקבור את החברה הקטנה שלו. בשש אחר-הצהרים זיהיתי את הדמות המוטלת על הכביש ומיד יצאתי לחלוק לה כבוד, אולי כבוד לפני-אחרון. פרוות הלחי שלה כבר הייתה דבוקה לאספלט בדם קרוש, והגוף כמעט התקשח. חתול גדול ניגש אל הגופה שהנחתי על המדרכה והתעניין בה ממרחק. כעת מסתבר שאלה היו מחוות הכבוד האחרונות בסיפור חייה של החתולה הזו. במשפחת מאכיל החתולים אמרו שאין באזור אפשרויות קבורה מתאימות, ובעירייה הבטיחו שהסיירת העירונית תדאג לפינוי מוקדם בבוקר. חייהם של חתולים מסתיימים בכביש ללא טקס.

הימים ימי הסגר הקורונה, וברשתות החברתיות ובעיתונות רצים הגיגים על החיות שלכאורה השתלטו מחדש על נחלותיהן העתיקות הודות להסתגרות בני-האדם בבתיהם. ייתכן שיש בסיפורים האלה גרעין של אמת, אך נדמה לי שהם מבטאים בעיקר תלונה סמויה נגד ההגבלה הזמנית שחווים בני-אדם על חופש התנועה שלהם. ההבדל היחיד שהצלחתי אני לזהות בין ימי ההסגר לימים קודמים הוא שתי סלעיות שעצרו לנוח באין מפריע ברחבה שבאמצע העיר, וחתולים: חתולים גלויים יותר, נינוחים יותר, ובעיקר מטיילים על הכבישים כאילו אין מחר. אחת מהם, הרבה יותר ותיקה ממני ברחוב הזה, כבר לא תראה את המחר.

לפני שנות דור מצאתי את עצמי מטופל בשני גורי חתולים אנרגטיים, השמנתול ואחיו הקטן, השפנתול. כטירון עצבני בתחום הטיפול בגורים הגיתי רעיון מטופש: להוביל את השניים בצעדות ממושכות בחוץ, שיוציאו אנרגיה ויזכו אותי לאחר מכן בכמה שעות ללא השתוללות. במרחק מאות מטרים מהדירה שבמרכז תל-אביב, כשעברנו יחד צמודים לגדר אבן ברחוב יוחנן הסנדלר, הופיעה פתאום מכונית שהבהילה את שני הגורים. השפנתול זינק למקום הבטוח ביותר שראה לנגד עיניו – מתחת למכונית חונה בצדו השני של הרחוב. שבריר שנייה בטרם דרסה אותו המכונית הנוסעת הוא הצליח לעבור בשלום למקלט המאולתר שלו. השמנתול, לעומת זאת, לא התפרץ בבהלה אלא פשוט השתופף ונצמד למקומו שעל המדרכה, בוחן את המצב עד יעבור זעם. זו הייתה כמובן הצעדה המשותפת האחרונה שלנו, אך הגורים עדיין חיו בחוץ, ולא מפתיע שהשפנתול נפצע בתאונת דרכים כמה חודשים מאוחר יותר. אחיו חי בחוץ עוד שנים, ללא תאונות דרכים.

השכונה שאני גר בה כעת נבנתה לפני כ-22 שנה, ושנים לפני הולדת החתולה שנהרגה ליד ביתי היום. החתולה הזו היא מן הסתם צאצאית לדורות על דורות של חתולים עירוניים, בעיר שיסודותיה הוקמו זמן רב לפני המצאת המכונית. אם נניח שמכוניות נהפכו לסכנה נפוצה בעיר הזו לפני כ-60 שנה, ונניח שבמהלך התקופה הזו התרבו החתולים החל בגיל שנה אחת, אז ביום לידתה של החתולה שנהרגה היום כבר עמדו מאחוריה כ-50 דורות של חתולים למודי מכוניות. חתולים כאלה עשויים להתמודד עם סכנת המכוניות עשרות פעמים ביום, בתכיפות גדולה פי כמה – אולי פי עשרות ולעתים אף מאות – מנמיות, מצבועים, מצבאים ומחיות בר לא-עירוניות אחרות שגופותיהן מוטלות לא פעם בצדי כבישים. גם אם נניח בנדיבות מופלגת שפרק הזמן הממוצע שעבר מדור לדור בחיי החתולים איננו שנה אחת אלא חמש שנים, אז מאחורי החתולה המנוחה עומדים עשרה דורות של התמודדות עם מכוניות. כל דור כזה הוא 1,825 ימים של סכנת מוות מוגברת לרצי-אמוק כמו השפנתול שתיארתי, לעומת סכנה מופחתת לקופאים-במקום כמו השמנתול. עשרה דורות של סיכויי הישרדות משופרים לחתול שמתרחק יותר מאחרים מפני רעש של מכוניות, שמסתלק כשהוא חש את הרעד בקרקע עם התקרבות המכונית, שנמנע ככל יכולתו מצליחת המדרגה שבין המדרכה לכביש, שנרתע מהמגע ומהריח של אספלט, שמביט ימינה ושמאלה לפני חציית כביש, שמיטיב להעריך מרחקים ומהירויות של עצמים מכניים קרבים, שרואה מה קרה לחתול אחר על הכביש ולומד מכך שעליו לנהוג אחרת.

תאונות דרכים אמורות להיות אחד מגורמי הברירה המרכזיים של חתולים בעיר, אך מותה של החתולה המוטלת כעת בחוץ מעיד שהמנגנון הזה אינו פועל. מאות אלפי מקרי התמודדות עם כלי-רכב ממונעים בתולדות השושלת של החתולה הזו היו אמורים לטבוע בה זהירות עמוקה ויעילה יותר היום אחר-הצהרים, זהירות הגוברת על צו תבונתה האישית, המוגבלת. היא הייתה צריכה להשתייך למאגר גנטי של חתולים שתחושת הכביש מעוררת בהם דחף עז להסתכל בערנות ולהאזין בדריכות לעבר סכנות המרוחקות עשרות מטרים מהם. השאננות החתולית שהופיעה לאחרונה בזכות תקופה קצרצרה של תנועת כלי רכב מופחתת איננה רק עדות לכך שחתולים ממהרים ללמוד – וללמוד את הדברים הלא נכונים – אלא גם עדות למחסור בפחד מוות קבוע ומולד מסכנות הכביש. נכון שברירה טבעית בתנאים טבעיים זקוקה להמוני דורות ומשתרכת על פני פרקי זמן ממושכים ביותר, אך לחץ ברירתי דרמטי כמו הטבח שמחוללות מכוניות בחתולים אמור היה לבוא לידי ביטוי אבולוציוני תוך דורות מעטים, כפי שמוכיחים שינויים תורשתיים מהירים להפליא שנגרמו באמצעות ברירה מלאכותית.

חוסר האונים של חתולים מול מכוניות אינו נובע אפוא מכך שעדיין לא הצטבר הרג מספיק בכבישים. ההסבר חייב להיות אחר. אולי בעידן הנוכחי בדברי ימי החתולים, עידן המכוניקן, יש תחרות בין מכוניות לגורמי ברירה אחרים שדווקא מעניקים יתרון הישרדותי לחתולים המרגישים בנוח ליד מכוניות, ולכן צאצאיהם של קורבנות הכביש ממשיכים להיהרג בקלות בכביש. לפי השערה זו, החתולים הנינוחים ביותר בחברת אנשים ומכונותיהם גם יחד הם גם החתולים שאוכלים יותר, מתרבים יותר – ודרך אגב גם נהרגים יותר בתאונות דרכים. ואולי בכלל רתיעה מכלי-רכב זרה לטבעם של חתולים כפי שהתפתחו במשך מיליוני דורות, בתהליך שראשיתו קודמת להופעת המין הזה בעולם. כלומר הזהירות בדרכים זרה לחתוליות עד כדי כך שמרכיביה הנחוצים עשויים להופיע רק באקראי, אינם משתלבים היטב בשום תגובה תורשתית מבוססת לסכנה ולכן אינם מתחברים זה לזה ואינם נכנסים למסלול התפתחותי. במילים פשוטות, מבנה נייד העשוי פלדה, זכוכית, גומי נוקשה ומנוע רועם אינו דומה מספיק לזאב, לנמר או לאדם הולך רגל המעוררים בחתול תגובת התגוננות יעילה. כך או כך, אין אבולוציה במפגש הטראגי בין חתולים למכוניות.

ובינתיים, בזמן שכתבתי את הדברים האלה, נעלמה הגופה מהמדרכה. כעת הרחוב ריק, ומחר יצפה לחתולים אסון חדש.

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 6.4.2020 / Ariel Tsovel (דף פייסבוק) 4.4.2020.