קר בחוץ. קר גם בלולים. כאשר הסביבה קרה, נדרשת אנרגיה כדי לשמור על טמפרטורת גוף קבועה, ומאמץ זה כרוך בצריכת חמצן מוגברת. יצורים בריאים כמונו בקושי מסוגלים להבחין בכך, וגם לא תרנגולות מגזעים הקרובים למין בצורתו הטבעית (בתמונה). בחקלאות המסחרית המצב שונה. כאן נערכה ברירה מלאכותית אינטנסיבית, שנועדה לגרום לתרנגולים לגדול מהר יותר מקצב הגדילה הטבעי שלהם, על בסיס כמות מזון מופחתת. גם קצב חילוף החומרים בגופם הואץ, אך הוא לא עומד בקצב הגדילה המהיר: הלב והריאות אינם מספקים לעופות די חמצן, ובעיה זו ניכרת במיוחד בתנאים המחייבים אספקת חמצן מוגברת, כמו מזג-אוויר קר. קצב פעימות הלב של העופות מתגבר, נפח הלב גדל, הדם מסמיך ומגביר את הלחץ, הלחץ פוגע בתפקוד הכבד, וכתוצאה מהלחץ מתחילה לדלוף פלסמה (נוזל הדם) מהכבד ומנימי דם לתוך חללים שבבטן. הנוזל מצטבר לנפיחות הניכרת לעין. זוהי מיימת.

בעיית המיימת החלה לעורר עניין בתעשיית העופות כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אם כי עד שנות ה-90 כמעט שלא קישרו אותה עם הברירה המלאכותית לקצב גדילה מואץ. משעה שקישור זה התבסס, קיבלה המיימת הכרה כאחת מהבעיות הגדולות של תעשיית העופות: תסמונת שהורגת 5-1 אחוזים מהתרנגולים בשנה, ובתנאים מסוימים אף עשרות אחוזים מהם. סיכום קריא של סימני המיימת ושכיחותה בלולים ניתן לקרוא כאן.

הסיכום שלעיל הופיע ב"זכויות בעלי-חיים השבוע" לפני כעשור. לפיו, "בשנים האחרונות הצליחו חוקרים שונים לברור עופות, אשר גדלים בקצב התעשייתי ועם זאת אינם נוטים למיימת. בתעשייה, פתרון זה מתחרה בהמשך האצת קצב הגידול." אם כן, מה השתנה מאז?

לא הרבה. לפי מאמר סקירה שהתפרסם בכתב-עת וטרינרי לפני פחות משלוש שנים, "ברירה גנטית עבור קווי פטמים עמידים למיימת נחשבת בתור הפתרון הקבוע המיטבי לבעיית המיימת. עם זאת, עד שתוכניות ברירה [מלאכותית] יפתחו בהצלחה קווי פטמים כאלה ואותם קווים חדשים יוכרו כמוצלחים, יש לשקול צעדי מניעה חלופיים." במילים אחרות, למעלה מעשור לאחר הכרזות על ניסויים מוצלחים במניעה גנטית של מיימת, הברירה המלאכותית למניעת מיימת לא השפיעה הרבה על החקלאות המסחרית. הנתונים בתחום זה אינם מובהקים. מחברי הסקירה מציינים שבזכות הברירה המלאכותית נגד מיימת, שכיחותה כיום נמוכה מכפי שהייתה לפני כ-20 שנה. אולם במאמר גם מצוטטים מקורות שמעמידים טענה זו בספק: מחקרים מ-2007 ומ-2009 מצאו כ-10-5 אחוזי תמותה ממיימת בקרב עופות מהקווים הגנטיים החדשים.

לפי הסקירה העדכנית שלעיל, השיטות העיקריות שמקובלות כיום לצמצום שכיחותה של המיימת מוכרות כבר שנים רבות: הגבלת כמות האנרגיה שיש במזון שמספקים לעופות, הגבלת כמות המזון שמספקים להם, וכן צמצום שעות התאורה (כלומר, שעות האכילה) בלול. אולם, להגבלות השונות על האכילה יש חסרונות כלכליים בולטים (נתון שעשוי להגביל את היקף השימוש בהן) בנוסף על תסכול ורעב בקרב העופות שנבררו לתיאבון מוגבר. הניסיונות למנוע מיימת כללו גם מניפולציות אחרות בהרכב הכימי של המספוא, שחלקן אולי אפקטיביות יותר, אולם הסקירה אינה כוללת הערכה של שכיחות השימוש בשיטות אלה.

והשורה התחתונה? יש בתעשיית העופות לבשר כלים למנוע מיימת, אך השימוש שנעשה בכלים אלה מצומצם מאוד כיום עקב שיקולים כלכליים.

מקור

Isabelle D. Kalmar, Daisy Vanrompay, and Geert P.J. Janssens, "Broiler ascites syndrome: Collateral damage from efficient feed to meat conversion," The Veterinary Journal 197 (2), August 2013, 169-174.