פוסט שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי בעקבות השיעור האחרון בקורס "איך לחשוב על חיות" שנערך בסוף שנת 2013:
אחרי המפגש האחרון (שהתקיים בזנגביל, ירושלים) תפס אותי ביציאה אחד המשתתפים והעלה תהיות שעשויות לעניין גם את מי שלא השתתפו, על עצם נחיצותו של העיסוק בביקורת חייתית בקרב מי שמתנגדים ממילא לפגיעות נפוצות בחיות (כמו הרוב הגורף של משתתפי הקורס ומי ששקלו להשתתף בו, מן הסתם, וודאי גם של חברי-הפייסבוק שלי).
בשיעור נערך דיון בהבחנה המקובלת בין "תרבות" ל"טבע", בהיררכיה המקובלת ביניהם, ובביות חיות כמהלך מובהק-לכאורה של "תירבות". כמה תיאורטיקנים ביקורתיים רואים בביות תהליך של שינוי תפיסה מהפכני, מחברה שבה בני-האדם תופסים את עצמם כחלק מעולם החי, במונחים שוויוניים למדי ביחס לחיות אחרות – לחברה שבה ההפרדה בין האדם (או, לפחות, חלק מבני-האדם…) לשאר עולם החי היא חדה והיררכית. מכאן עולה, שהנטייה שלנו לראות ב"תולדות האנושות" סיפור נפרד מסיפורם של מינים ביולוגיים אחרים היא ביטוי של אידיאולוגיה חקלאית ולא אמת פשוטה הגלויה לעינינו כפי שהיא. כשמתייחסים לחיות ברצינות, מתגלה סיפור שונה מזה שהורגלנו אליו, של חברה רב-מינית, שבתוכה התקיימה אנושות שונה למדי מזו שלמדנו עליה בדרך-כלל.
בשיחה המזורזת שלאחר המפגש, תהה המשתתף שדיבר אתי מה הטעם – מלבד סקרנות גרידא – ללמוד תיאוריות על חברות קדומות שבהן התפיסה של יחסי אדם-חיה הייתה פחות אנתרופוצנטרית או ספישיסיסטית מכפי שהיא כיום, אם ממילא המשתתפים בקורס אינם מקבלים את ההבחנות המקובלות כיום בין "אדם" ל"חיה" ואת ההיררכיה המקובלת ביניהם. זו הזדמנות טובה לנסות להבהיר מדוע כדאי ללמוד ביקורת חייתית, ולא רק בהקשר הזה.
הטיפוח של אינטואיציה ביקורתית לבדה, מקפיץ לנו את הפיוזים כשנתקלנו בפגיעה בחיות ובהצדקות לפגיעה בחיות. אנשים לא-ביקורתיים לא יבחינו בשום דבר ראוי לציון במקרים כאלה, בעוד שפעיל-זכויות-בעלי-חיים-טבעוני יראה תמרור אזהרה גדול ומהבהב מתנוסס מעליהם. למשל, צילום אדם במעיל עור הוא בסך הכל תמונת דיוקן תמימה בעיני רוב האנשים, בעוד הפעיל הביקורתי מזהה בצילום לא רק תמונת דיוקן, אלא גם חיה אחת שעטופה בשרידי גופתה המרוטשת של חיה אחרת. אינטואיציה ביקורתית, אם כן, היא הרבה מאוד.
אבל היא גם מעט מאוד. אם תמרור האזהרה לא נדלק, כל מה שנצליח לראות כשאנו מצוידים באינטואיציה בלבד זה מה שלמדנו בתרבות החקלאית שבתוכה גדלנו. כעת החיות והיחסים שבינינו לבינן יהפכו לשקופים גם עבורנו. מקרים גלויים וברורים של פגיעה בחיות או הצדקה לפגיעה בהן הם, בסופו של דבר, טיפה בים של ההוויה הרב-מינית. אנו מוקפים כליל ביחסי אדם-חיה – בזמן, במרחב ובעולם המושגים שלנו – ובדרך-כלל אנו רואים אותם בעיניים חקלאיות, עיניים שתורגלו שלא להבחין בחיות.
דוגמה דרמטית אחת מהמפגש האחרון היא התזה של ג'יימס סרפל בדבר התפתחות דתות. בדרך-כלל, מה שיש לנו לומר על התפתחות דתות מתייחס לתכונות המיוחדות למין האנושי ולקשר של המין האנושי עם הטבע בכללו. מבחינתנו, זהו סיפור אנושי נטו, ומה בכלל קשורות לכאן חיות? (אולי חוץ מקצת קורבנות על הדרך, ושימוש בחיות כסמלים דתיים). סרפל מעלה השערה מלומדת אחרת לגמרי. לדבריו, יחסי אדם-חיה, ובמיוחד הרג חיות ותחושות אשמה ביחס להרג, היוו גורם מרכזי בהתפתחות דתות.
דוגמה דרמטית אחרת, שלא הגענו אליה במפגש האחרון בזכות הדיון הער, עוסקת דווקא במפגשי אדם-חיה מובהקים: תהליך הביות. כשאנו נדרשים לשאלה מהו ביות, כולנו מתארים תהליך חד-צדדי מובהק, שבו בני-אדם הם הגורם הפעיל ומחולל השינוי, בעוד שהחיות הן הגורם הסביל והמשתנה. פה ושם יש מי שמציע השפעה הדדית אקולוגית-כלכלית בין "המבייתים" האנושיים ל"מתבייתים" הלא-אנושיים, אבל על השפעה הדדית חברתית (ולא רק אקולוגית-כלכלית) לא נהוג לחשוב. דרוש מאמץ ממוקד ומלומד כדי להבחין שהתזה הזו אינה מספקת. כך, למשל, העלה וולפגנג שליידט הצעה שבני-האדם הושפעו מחברת הזאבים עוד יותר משהזאבים הושפעו מבני-האדם בהיסטוריה הקדומה של חייהם המשותפים.
לא אפרט כאן כלל את דבריהם של סרפל ושל שליידט (למתעניינים – הסתכלו בביבליוגרפיה של השיעור). ממילא אלה הן רק שתיים מבין אינספור דוגמאות אפשריות למהפכה שמחוללת הביקורת החייתית במגוון עצום של תחומי דעת, שרבים מהם לא קשורים לכאורה ליחסי אדם-חיה. בהקשר הנוכחי, מה שמעניין בתזות האלה זה שככל הנראה אנחנו נוטים שלא להבחין בהיבטים משמעותיים מאוד בסיפורים הגדולים של רבבות השנים האחרונות. "אנחנו", במקרה הזה, זה בנות ובני התרבות החקלאית – וזה כלל לא משנה אם אנו עובדי משחטה שמכורים למנגל או מלקטי צמחים שמחווירים למחשבה על טיפת דבש בסלט. מאגר הידע והתובנות שיש לכולנו הוא אותו המאגר, גם כשאנו מנהלים סגנונות חיים שונים.
השורה התחתונה: העמדה האידיאולוגית והדחף הביקורתי לא מחליפים ולא יכולים להחליף עבודת מחקר, הגות ולימוד. העבודה הזו אמנם בחיתוליה ונתונה במאבק מתמיד להשתחרר מכבלי "אמיתות נצחיות" שנבראו מתוך אידיאולוגיה חקלאית, אבל כבר יש הרבה מאוד מה ללמוד.
