החלוצים

בריטניה היא חלוצת ההגנה הממוסדת על בעלי-חיים. ב-1822 נחקק חוק ההגנה הראשון על בעלי-חיים, ולאחר שנתיים הוקם הארגון המשמעותי הראשון להגנה על בעלי-חיים. עניינו של החוק היה מניעת גילויי אכזריות בוטים כלפי יונקים גדולים, המנוצלים לעבודה ולמזון (כלבים וחתולים נחשבו עדיין פחות, והם זכו להתייחסות החוק רק באמצע המאה ה-19). הארגון שהוקם בעקבות החוק, "האגודה למניעת התאכזרות כלפי בעלי-חיים" (SPCA, שהפך מאוחר יותר ל-RSPCA), נועד להביא לאכיפת החוק. חוקים דומים וארגונים דומים נוסדו במהלך המאה ה-19 ברבות ממדינות המערב.

מניעת אכזריות

עניינם של חלוצי ההגנה על בעלי-חיים התעורר בעקבות המפגש היומיומי עם עגלונים המכים סוסים והמעבידים אותם ללא רחם, ובתגובה למראה הבקר והצאן, המובלים ברחובות העיר אל המשחטות (שהיו אז בתוך הערים), פצועים ותשושים בעקבות מסעות ממושכים, וסופגים מכות מידי המובילים. הזוועה הייתה מחזה יומיומי בחיים העירוניים. בנוסף לכך, עינוין של חיות לשם שעשוע היה בילוי זמן נפוץ, למשל – שיסוי כלבים עד מוות בפרים קשורים, לעיניו של המון נלהב. האכזריות הייתה גלויה, והיא הרתיעה והפחידה אנשים רבים יותר ויותר. חוקי ההגנה על בעלי-החיים ביקשו להיאבק בגילויי האכזריות, לא פחות משנועדו להגן על הקורבנות. עובדה זו ניכרת באופן מיוחד בגרמניה – ערים גרמניות גדולות היו מחלוצות החקיקה להגנה על בעלי-חיים. בכמה מהן נאסרה עצם ההתעללות, כמו בבריטניה; אולם בכמה מהן חל איסור רק על התעללות בפומבי. כלומר, החוק נועד רק להגן על הציבור מפני מראות האכזריות; אם נערכו מעשי האכזריות בחשאי – הם נותרו חוקיים.

האם כל פגיעה היא אכזרית?

העניין בהתאכזרות לחיות הוא, למעשה, עניין בבני-אדם יותר משהוא עניין בחיות הנפגעות: שילוב של התחשבות באנשים הרגישים, הנחרדים ממראה הזוועה, עם חרדה מפני אנשים "אכזריים", הנתפסים כסכנה עבור בני-אדם אחרים. אולם מהי עמדתם של המתנגדים להתאכזרות, אם הפגיעה בחיות לא נערכה מתוך רגשות סדיסטיים, ואם ברור שהאנשים הפוגעים הם "אזרחים טובים"? במקרים אלה, הפגיעה עצמה לא מעוררת התנגדות. ואכן, החוקים והאגודות למניעת התאכזרות מיעטו לטפל באותן פגיעות, הנובעות ממניעים כלכליים לחלוטין (כלומר – רוב הפגיעות שבתעשיות המזון), או בפגיעות המבוצעת על-ידי אנשים ממעמד גבוה (למשל, ציד על-ידי האצולה).

סילוק ההתאכזרות מעיני הציבור

התנופה של מניעת ההתאכזרות לבעלי-חיים דעכה בהדרגה לקראת המאה העשרים ובמהלכה. הסוסים הוחלפו בכלי-רכב, ולא נראו עוד מוכים ברחובות. המשחטות הוצאו אל מחוץ לעיר והחיות לא הובלו עוד ברגל – וכך נעלמה הפגיעה בהן מן העין. ההתעללויות הפומביות לשם בידור כמעט נעלמו. החיות הסובלות העיקריות שנותרו גלויות לעין הן כלבים וחתולים, והאגודות למניעת התאכזרות פנו יותר ויותר לטפל בהם. גם כאן התמצה הטיפול לא פעם בסילוק המראות המטרידים מעיני בני-האדם: לכידת כלבים וחתולים ברחובות והובלתם למקום הסמוי מעין הציבור, שם כלאו והרגו אותם.

ניצני השינוי

הגישה שתוארה לעיל עמדה ביסוד התנועה להגנה על בעלי-חיים בראשיתה, ורק בשנות השישים של המאה העשרים החלו להופיע ניצני שינוי משמעותיים. ספרה של רות האריסון, "מכונות חיות" (Animal Machines), שפורסם בשנת 1964, הפנה את תשומת-הלב של הציבור הבריטי לעובדה, שהפגיעה החמורה ביותר בבעלי-חיים מתרחשת בתעשיות המזון, בשיטות חסרות תקדים מבחינת הכוח שהן מפעילות על החיות. האריסון ביקרה במשקים חקלאיים וסקרה ספרות חקלאית, וחשפה בכך את הפגיעה הסמויה מן העין, הנובעת ממניעים כלכלים ולא מנטיות אלימות וסדיסטיות של מישהו. פיטר סינגר, בספרו מ-1975, "שחרור בעלי-החיים" (Animal Liberation), הרחיב את התחקיר החקלאי והוסיף לו תחקיר על מעבדות מחקר, בדגש על המתרחש בארצות-הברית. הרעיונות החדשים באו לידי ביטוי בהקמת קבוצות פעילות חדשות, שנאבקו בפגיעה בחיות הסמויות מן העין. המניעים לפעילותן של קבוצות אלה לא התמצו עוד ברתיעה רגשית מפני מראה החיות הסובלות ובעוינות כלפי האנשים הפוגעים בהן: הדור החדש החל להכיר בזכותן של החיות עצמן לִחיות בתנאים טובים, בהתאם לצורכיהן.

מאבק

בתוך הארגונים להגנה על בעלי-חיים בארגונים מן הדור הישן, הייתה לגיטימציה מלאה לרוב סוגי הפגיעה בבעלי-חיים. אנשים בעלי הכרה מגובשת ביחס לזכויות בעלי-חיים, אשר טענו כי יש להימנע מאכילת חיות – נותרו הרחק ממוקדי הכוח. ב RSPCA אפילו היה רוב של ציידים, אשר מנעו מן הארגון להביע כל התנגדות כלפי מנהג זה של האצולה. החל משנות ה-70 מתקיים מאבק בתוך ארגונים אלה, בין אנשי הדור הישן, המבקשים לטפל בעיקר במקרי התעללות בוטה בכלבים ובחתולים ולסלק גילויי סבל מן הרחובות, לבין אנשי הדור החדש, המבקשים להרחיב את תחום המאבק של הארגונים ולעסוק גם בפגיעות ממוסדות, המתרחשות בתעשיות המזון ובמעבדות. המאבק לא תם גם בתחילת המאה ה-21, אולם תוצאותיו ניכרות בסדר-היום של כל הארגונים הגדולים והוותיקים. הציידים ב-RSPCA, למשל, הובסו בסוף שנות ה-70, וכיום עוסק ארגון זה, וארגונים רבים הדומים לו, גם ברווחתן של חיות במשקים חקלאיים. במקביל לכך התפתחו במהירות ארגונים חדשים, שמאבק בתעשיות המזון ובמוסדות מחקר המנצלים חיות הם תחומי המאבק המרכזיים שלהם. הארגון האמריקאי "אנשים למען טיפול אתי בבעלי-חיים" (PETA), שנוסד ב-1980 ועוסק במאבק בתעשיות-החי (ובראשן תעשיות המזון), מונה כיום למעלה מ-700 אלף חברים.

מפעילות ארגונים לחרם צרכנים

המאבק בניצול ממוסד של בעלי-חיים, מתוך הכרה בזכויותיהם, הוציא את הפעילות להגנה על בעלי-חיים מתחומם הבלעדי של הארגונים והפך אותה לעניין יומיומי ופרטי, שלא במסגרת ארגון. המשימה הראשונה העומדת בפני אדם המעוניין להימנע מפגיעה בחיות היא להפסיק לצרוך מוצרים שהופקו תוך פגיעה בחיות: בשר, ביצים, חלב, עור, צמר, מוצרים שנוסו על בעלי-חיים וכדומה. אמנם, היקף הפעילות של הארגונים עצמם גדל בדור האחרון ללא תקדים; אולם חשוב יותר מהיקף פעילותם הוא העלייה היציבה בשיעור הצמחונים והטבעונים באוכלוסייה. בבריטניה, שם נערכו הסקרים המקיפים ביותר, גדל שיעור הצמחונים מפחות מאחוז אחד באמצע המאה ה-20, עד 10-5 אחוזים מן האוכלוסייה בשנים האחרונות. גם בשאר מדינות המערב (וביניהן ישראל) עולה שיעור הצמחונים בהתמדה. יש להעיר עוד, שגם שיעור הטבעונים עולה במדינות המערב, ובבריטניה הוא עומד כיום על 3-1 אחוזים מן האוכלוסייה.

מקורות עיקריים

Richard D. Ryder, Animal Revolution: Changing Attitudes Towards Speciesism, revised edition, (Oxford and New York: Berg,, 2000).

Robert Garner, Animals, Politics and Morality, (Manchester: Manchester University Press, 1993).